ד"ר אמיר ירון / צילום: יונתן בלום
מתחילת משבר הקורונה הזרים בנק ישראל עשרות מיליארדי שקלים לכלכלה באמצעות רכישת אג"ח ממשלתיות, קניית דולרים, והלוואות בריבית נמוכה לבנקים המסחריים. צעדים אלה אמורים לתמוך בשווקים הפיננסיים ולהקל על תנאי האשראי במשק. ההנחה היא שפעולות אלה יאפשרו לעסקים ומשקי הבית להמשיך ללוות כסף בתנאים נוחים על אף המשבר, וכך למנוע פשיטות רגל ולתרום לעידוד הפעילות הכלכלית. אלא שלבנקים המסחריים היו תוכניות אחרות. כך, בעוד בנק ישראל הזרים למשק כ-73 מיליארד שקל בין מרץ ליולי, הבנקים המסחריים הפקידו כ-89 מיליארד שקל בפיקדונות בבנק ישראל. רק בזכות תשלומים ישירים של הממשלה והביטוח הלאומי, בסיס הכסף גדל באותה תקופה במקום להתכווץ.
ההתנהלות של הבנקים אינה מפתיעה במיוחד. אחרי הכל מדובר בגופים עסקיים הפועלים למטרות רווח. המטרה שלהם היא לא לעודד את הפעילות הכלכלית או לסייע למשקי בית, אלא לעשות כסף, וכמה שיותר כסף יותר טוב. כיוון שכך, העלייה ברמות הסיכון מובילה את הבנקים "לסגור את הברז", לפחות עד שהמצב יתבהר.
הבעיה היא שבכלכלה המודרנית, לבנקים מסחריים יש תפקיד מרכזי ביישום המדיניות המוניטרית. על אף שהם שייכים למגזר הפרטי, הבנקים משמשים למעשה כמעין "סוכני משנה" של הבנק המרכזי, באמצעותם הוא מנסה להשפיע על כמות הכסף בכלכלה.
כשבנק ישראל מזרים כסף לכלכלה הוא מנסה לעודד את הבנקים להגדיל את האשראי למשקי בית ועסקים. עם זאת, בנק ישראל אינו יכול להכריח את הבנקים לנהוג כך או לקבוע את הריבית שהם גובים. לכל היותר הוא יכול להבהיר מה מצופה מהם, כפי שאכן עשתה המפקחת על הבנקים חדוה בר באפריל במכתב ששלחה לראשי הבנקים. "בעת הזו", כתבה המפקחת, "יש מקום לנקוט בראייה כלכלית הוליסטית שלוקחת בחשבון את צורכי המשק והלקוחות, גם אם הדבר יביא לפגיעה בשולי הרווח". במערכת הבנקאות, כך נראה, לא התרשמו במיוחד.
מצב העניינים הנוכחי אינו גזירה משמים, ואפשר לדמיין סיטואציה שבה המדיניות המוניטרית אינה תלויה בשורת הרווח של הבנקים ומוכוונת לטובת הציבור. אבל לשם כך יש ליצור ממשק חלופי בין הבנק המרכזי לציבור, כזה שאינו תלוי בתיווך של גופים הפועלים למטרות רווח.
כך, במקום לספק כסף זול לבנקים ולקוות שהם יעבירו אותו הלאה ללקוחותיהם, בנק ישראל יכול לספק הלוואות ישירות למשקי בית ועסקים קטנים בריבית נמוכה במיוחד. למעשה, מדוע שבנק ישראל לא ינהל חשבונות עו"ש עבור הציבור, כפי שהוא עושה עבור בנקים מסחריים? מהלך כזה אמנם ידרוש שינויי חקיקה והקמת תשתית מתאימה, אבל בהתחשב בהתקדמות הטכנולוגית בתחום, זאת לא אמורה להיות בעיה גדולה מדי.
זה אולי נשמע כמו מהלך רדיקלי, אבל בשנים האחרונות בנקים מרכזיים בעולם בודקים אפשרות כזו, כחלק ממהלך כולל של הנפקת מטבע לאומי דיגיטלי. אפשרות נוספת היא לאפשר לבנק הדואר לספק שירותי בנקאות בעלות נמוכה. רעיון זה נידון כבר שנים ארוכות, אך עד כה לא הגיע לכדי יישום.
אלא שבבנק ישראל, כמו גם במשרד האוצר, נוטים להתנגד לרעיונות מעין אלה. במקום לספק אשראי בצורה מושכלת לטובת הציבור בכללותו, בגופים אלה נוטים לסמוך על כוחו של "השוק החופשי" להקצות משאבים בצורה יעילה בהתאם לעקרון מקסום הרווח. אלא שמשבר האקלים המחריף, העלייה המתמשכת ברמות האי שוויון, והמשברים החוזרים ונשנים בכלכלה הקפיטליסטית, מעידים כי לתפיסות אלה אין הרבה אחיזה במציאות.
שירותי בנקאות כשירות ציבורי
יצירת ממשק ישיר בין הבנק המרכזי לציבור הרחב תאפשר למדינה לספק לאזרחים שירותי בנקאות כשירות ציבורי, בדומה לשירותי בריאות וחינוך. מהלך כזה יכול להוות בסיס לשינוי מהותי יותר שיקדם אותנו לעבר חברה פוסט-קפיטליסטית, שבה עבודה בשכר אינה תנאי הכרחי למימוש צרכים בסיסיים, וזמן פנוי מהווה קטגוריה מרכזית ולא משהו שקורה בעיקר בסופי שבוע. תשתית שתקשר בין הבנק המרכזי לציבור הרחב, תוכל לשמש בעתיד למתן הכנסה בסיסית אוניברסלית ולהשקעות ישירות בפרויקטים מקומיים לטובת הקהילה, באופן שיתרום לדמוקרטיזציה של ההון וניהול משותף של משאבים ציבוריים. אחרי הכל, כסף בעצמו הוא סוג של משאב ציבורי, גם כשהוא נמצא בידיים פרטיות.
המונופול על ייצור כסף נמצא בידיים ציבוריות (בנק ישראל), והשווי של המטבע הלאומי תלוי במידה רבה בסך כל הסחורות והשירותים שמטבע זה יכול לקנות, אותם מייצרת החברה בכללותה. אין סיבה שהשימוש במשאב זה יהיה כפוף לאינטרסים של בנקים מסחריים או תאגידי ענק,במקום לקדם את טובת הציבור כולו. אפשר וצריך לדרוש מדיניות מוניטרית שתשקף סדר עדיפויות שונה.
הכותב הוא עמית מחקר במרכז אדמונד י' ספרא לאתיקה באוניברסיטת ת"א וחבר צוות מחקר פוסטקפיטליזם במכון ון ליר