אמיר ירון, נגיד בנק ישראל. קצב רכישות האג”ח מעיד כי הבנק מתכנן להתערב בשוק עוד תקופה ארוכה / צילום: Ronen Zvulun, רויטרס
"העלויות בפועל של חלק מהתוכניות שאושרו עד כה - בפרט לאלו בתחום הסיוע לעסקים - היו נמוכות מאלו שתוקצבו", כך ציין ביום ב' בממשלה נגיד בנק ישראל פרופ' אמיר ירון. למה התכוון הנגיד בדבריו? האם רמז כי מדובר במדיניות מכוונת של הדרג המקצועי באוצר שמנפח את אומדני העלות של התוכניות השונות או שמדובר בסך הכול בטעות תמימה הנובעת אולי מחוסר ניסיון?
דבריו של הנגיד פורסמו בהודעה שפרסם ביום ג' בנק ישראל, ואפשר להניח שהנגיד ברר כל מילה בקפידה וביקש בכוונה לעמעם את המסר, כדי שרק מי שצריך - יבין.
ואכן, היו שרים בישיבה שהבינו את המסר שבין השורות, הגיבו לדברים ושאלו שאלות. אותם שרים התרשמו שהנגיד שלח עקיצה לכיוון הדרג המקצועי באוצר, לפיה אומדנים תקציביים של חלק מתוכניות הסיוע נופחו במתכוון. יתירה מכך, אמירה כזו של היועץ הכלכלי לממשלה מתפרשת כתמיכה עקיפה בשר האוצר ישראל כ"ץ, שהואשם על-ידי הממונה לשעבר על התקציבים באוצר, שאול מרידור, בכך שניסה לעשות בדיוק ההיפך, כלומר להשפיע על הדרג המקצועי להקטין אומדנים תקציביים (האשמה שהוכחשה על-ידי כ"ץ) במטרה לפנות תקציבים לצרכים אחרים.
"העלויות בפועל קטנות מהמוקצב"
למען ההקשר נציין את הדברים במלואם, ירון דיבר בממשלה על תוכנית הסיוע החדשה שאושרה, בהיקף של 10.5 מיליארד שקלים. הכסף הזה (2.5 מיליארד ב-2020 ו-8 מיליארד ב-2021) מיועד, בין היתר, למימון הרחבת הזכאות של עסקים המבקשים לקבל מענקים מהמדינה להשתתפות בהוצאות קבועות ולמימון תוכנית המענקים (5,000 שקל לעובד) למעסיקים שיישמרו את העובדים.
עמדת בנק ישראל בדיונים לקראת אישור התוכנית הייתה, שאין צורך בתוספת תקציבית למימון התוכניות האלה, משום שיש עדיין מספיק כסף פנוי בתוכניות הקיימות.
"הניסיון מתחילת המשבר מלמד", אמר הנגיד, "שהעלויות בפועל של חלק מהתוכניות שאושרו עד כה - בפרט לאלו בתחום הסיוע לעסקים - היו נמוכות מאלו שתוקצבו.
האחריות לקביעת העלויות הצפויות של התוכניות השונות היא של משרד האוצר, אך חשוב שבמידה ויסתבר בדיעבד כי העלויות של התוכניות הקיימות, ואלו שמוצגות היום, נמוכות מהצפוי, הסכומים העודפים לא יוקצו ליעדים אחרים ללא דיון מעמיק. מטבעה רשת ביטחון מקצה מקורות לסיכונים שלא בהכרח יתממשו, וככל שכך יקרה יש לנהוג בזהירות עם המקורות שלא ינוצלו".
הסיוע לחוזרים מחל"ת הצטמצם
היכן למשל תוקצבו תכניות ביתר? הדוגמה הבולטת ביותר היא התוכנית לתשלום מענקים למעסיקים שיחזירו עובדים מחל"ת. תוכנית זו, שזכורה בזכות המאבק שניהל למענה מנכ"ל קבוצת פוקס הראל ויזל, תוקצבה במקור ב-6 מיליארד שקל, למרות שכפי שפורסם ב"גלובס", כבר במהלך הדיונים טענו בבנק ישראל כי מדובר בתקצוב יתר ועלות התוכנית תגיע ל-3.5 מיליארד לכל היותר.
כחצי מיליארד שקל מהסכום הועברו לצרכים אחרים, אך מתוך ה-5.3 מיליארד שקלים שנותרו בתוכנית, הועברו עד היום למעסיקים 229 מיליון שקלים בלבד. ואכן באוצר כבר השתמשו בתקציב הלא-מנוצל כרזרבה בפועל והסיטו עודפים בכ-2 מיליארד שקל למימון קופסה אחרת, שאושרה בממשלה, וכוללת בין היתר פחת מואץ והגדלת מענקי מס הכנסה.
תוכנית נוספת שחשודה כרזרבה סמויה היא מענקי הפעימה השלישית לעסקים - שם התקצוב עומד על 5.3 מיליארד שקל, כשעד היום נוצלו רק 2.3 מיליארד. דוגמה נוספת היא התוכנית להאצת פרויקטי תשתיות להייטק של רשות החדשנות ומשרד הכלכלה שתוקצבה ב-2.2 מיליארד שקל ובוצעו 256 מיליון שקל.
הסטה נוספת שביצע האוצר היה העברת סכום של כחצי מיליארד שקל מהתקציב המיועד לתוכנית ההאצה למשק לטובת תשלום דמי אבטלה לביטוח הלאומי. התוכנית תוקצבה במקור ב־5 מיליארד שקלים, אך עד כה בוצעו רק 1.4 מיליארד שקל.
אז האם באגף התקציבים באוצר אכן משחקים במספרים ומנפחים אומדנים תקציביים במתכוון כדי לייצר רזרבות סמויות? גורמים לשעבר באוצר טוענים שממש לא.
ראשית, הם מציינים כי שתי התוכניות שהוזכרו (מענקים להחזרת עובדים מחל"ת ומענקי הוצאות קבועות) - נמצאות עדיין בשלבי ביצוע, כך שמוזר ובוודאי מוקדם לטעון שהן תוקצבו ביתר. שנית, מציינים שם שהעובדה שהממשלה מבקשת תקציבים נוספים מוכיחה שלא היה תקצוב יתר של התוכניות. שלישית, לדבריהם מה שחשוב בדברי הנגיד הוא ההמלצה לא לחלק כספים ללא בחינה מספקת - ועל כך בדיוק הלין בשעתו גם מרידור.