צילום: יונתן בלום
א. תעלת המזגן הייתה יבשה וקרירה, ואפלה נעימה ושקטה שררה בה. כדי להגיע אל הפילטרים שהייתי צריך לנקות - אבותיי צדו ממותות, אני מנקה פילטרים - לא הייתה ברירה אלא להידחק רובי ככולי אל עומק התעלה בין הצינורות המבודדים והחלליים למראה. אורות חלושים בקעו מתריסי היציאות במורד התעלה והביאו עימם קרעי שיחות מעורפלים משיעורי הזום של הילדים; היא למדה כימיה בסלון, הוא למד אנגלית במטבח.
הלוואי והייתי יכול להישאר כאן בתעלה עוד קצת, חשבתי לעצמי, להאריך את פרק הזמן המתוק של השלב הראשון בעבודות התחזוקה הביתיות - השלב מלא המוטיבציה שבו אתה עדיין חושב שאתה יודע מה אתה עושה, עדיין זוכר איפה שמת את כל הברגים שהברגת החוצה, כולך אומר מקצועיות נינוחה ובטוחה בעצמה ובני הבית נושאים אליך עיניים בתקווה ליום כיפור ממוזג יותר.
עוד מעט דברים יתחילו להידפק; חלקים שהוצאת לא ייכנסו בחזרה למקומם, כנראה תיפצע קלות, סביר להניח שתאבד מעט מקור הרוח, 80% שתאשים מישהו אחר, אבל עד אז… הלוואי והייתי יכול להישאר עוד קצת במקום הזה ובזמן הזה, חשבתי לעצמי בעודי מתקדם בין הצינורות העבים כמו חייל אמריקאי בג'ונגל של אלומיניום ואבק, הפילטרים כבר נראים מעורפלים באופק כמו קו השמיים של עיר רחוקה.
עכשיו, כשאני בתעלת המזגן, אפשר לטעון שאני המזגן. הנשימות שאני נושם מתפשטות בתעלה וזורמות אל כל חדרי הבית. אני לא סתם מזגן, אני מזגן מרכזי. הלב הפועם של הבית. אבל רגע, אם הנשימות מתפזרות, למה לא המחשבות? אם כך הדבר, אני מחליט, הרי שכל מה שאני צריך לעשות זה לשכב פה בשקט בתעלת המזגן הקרירה והאפלה ולחשוב מחשבות טובות שימלאו את הבית בסירקולציה חיובית. כל מה שאני צריך זה זמן ומחשבות טובות, וזמן יש לי בשפע.
אני מגשש בחשיכה אחר הטלפון שנמצא בכיס המכנסיים; לאחרונה נתקלתי במשהו נורא יפה וחיובי שרציתי לחלוק עם בני הבית דרך המחשבות שעוברות בתעלת המזגן, ועם הקוראים דרך המילים בעיתון.
ב. במקום המייל נפתחת לי אפליקציית החדשות. "מירי מסיקה מוחקת ויורדת למחתרת!", מבליחה כותרת של אתר הרכילות TMI באפלת התעלה. זה בהחלט לא הדבר היפה והחיובי שרציתי לחלוק, אבל הלינק כבר נלחץ מעצמו. המחשבות הטובות יחכו עוד רגע. בנשימה חנוקה ובעיניים דומעות - מאבק, כן? - אני קורא שהזמרת נקטה "צעד דרמטי", הפסיקה לעקוב אחרי כל חברותיה וחבריה המפורסמים באינסטגרם "ולא הסבירה להם ולנו מדוע בחרה לעשות את הצעד המעליב".
לעזאזל! קיללתי וקולי חזר אליי כהד מדפנות התעלה, זל-זל-זל. אבא, אתה בסדר שאל בני (הילדים שלי מדברים בלי סימני פיסוק). כן, עניתי, אבל ביני לביני חשבתי: כמה זמן אני נמצא בתעלת המזגן הזאת?! כשעליתי הנה העולם אומנם היה כבר מטורף לגמרי, אבל לא עד כדי כך. מה יחכה לי שם בחוץ כשארד בסולם עם הפילטרים המאובקים? האם נותר על מה להילחם? מחשבות נוגות מתחילות לזרום בתעלה ואני מתעשת. איפה הדבר החיובי והיפה שחיפשתי, נו.
איפה הוא היה? אולי במייל? אני פותח ורואה הודעה חדשה מאוניברסיטת בן גוריון: "צפו בתיעוד גל המוות מתפשט בין התאים". טוב, גם זה בטח לא מה שחיפשתי, אבל נשמע מעניין, לא? המחשבות הטובות יכולות לחכות עוד דקה. אני מיטיב את התנוחה בין הצינורות ותלתלי האבק וקורא שחוקרים מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב (ועמיתים מניו יורק) הצליחו להראות מנגנון תקשורת בין תאים בגוף: כשתא אחד מת, עניין רגיל שברגילים, הוא מצליח "לשכנע" את התא שלצדו למות איתו. תא מת כשהגרעין שלו מתבקע. החוקרים זיהו את האות של מנגנון מוות ספציפי, כזה שאפשר לשלוט בו, והחדירו חומר פלורסנטי לגרעין התא. כשזה התבקע, נראה המוות הירוק מתפשט כגל מהיר בין התאים. מרשים. אני קורא שמטרת המחקר היא טיפול בסרטן על ידי הפעלת אותו "סיגנל מוות" כדי שיתפשט בין התאים החולים ויניח את הבריאים לנפשם.
האור בטלפון כבה, אבל במקום להפיץ מחשבות חיוביות על ההתקדמות האנושית, אני ממשיך לדמיין את הסיגנל הירוק מתפשט בין התאים כמו העצבים והפחדים שמתפשטים ברחובות בין האנשים. כמי שגר במרכז תל אביב, אפשר היה לחוש את מפלס הקריזה עולה בחדות; לחדשות מגיעים סיפורים מזעזעים כמו המוכר שהותקף בברוטליות אחרי שהעיר ללקוחה בלי מסכה, אבל זה קורה כל הזמן ובכל מקום בגרסאות מרוככות יותר. לבקש מבנאדם לשים מסכה זה עניין מסוכן. אני הפסקתי להעיר לאנשים. רוצה קורונה, קבל קורונה, אכפת לי ממך כמו שלך אכפת ממני. אם כל אחד דואג לעצמו, אז בסדר.
אני עושה רשימה בלב של כל האנשים שהגעתי איתם קרוב למכות בזמן האחרון ומתחיל לכעוס והכעס מחלחל בתעלה ומתפשט בחדרים. הילדים מתחילים לריב ביניהם בלי סימני פיסוק, ואני קולט שבתור מזגן מרכזי אני עושה עבודה מחורבנת למדי; גם לא החלפתי את הפילטרים, גם לא פיזרתי שמחה, רק רובץ לי פה בתעלת המזגן, בחושך, סופח אבק וקורא דברים באינטרנט.
איפה הדבר הזה שחיפשתי, נו.
ג. אין ברירה. אני מפלס את דרכי אל הפילטרים בעומק תעלת המזגן, בנקודה שבה כל הצינורות העבים מתלכדים וצריך להידחק, שולף אותם בזה אחר זה, יורד איתם בסולם - העולם נראה פחות או יותר באותו המצב שבו השארתי אותו, אבל על הבית שורה אווירת דכדוך קלה שעליה אני לוקח אחריות מלאה.
באמבטיה אני שוטף מהפילטרים כמויות עצומות של אבק, אין סוף לאבק בעולם, שם אותם לייבוש בשמש ומטפס בחזרה לתעלת המזגן כדי לחפש צינורית או מכל ניקוז ולרוקן אותו. המזגן שאותו ראיתי בסרטון ההסבר לא דומה בכלל למזגן שאני פוגש בתעלה. אני מפשפש באפלה בתוך משהו שיכול להיות קומפרסור. איפה הדבר הזה שאני מחפש, איפה הדבר הזה שחיפשתי.
אני מוצא משהו שנראה לי כמו מכל ניקוז. יש בו טיפה מים, אז אני זוחל מהתעלה, יורד בסולם, שופך את המים, עולה בסולם, נכנס בחזרה לתעלה ומחזיר את המכל למקומו. האמת שכבר נזכרתי במה שרציתי לחלוק עם כולם, אבל עכשיו אני חושש שעשיתי לזה יותר מדי בילד-אפ וזה בעצם לא מי יודע מה, אבל כבר הגענו עד לכאן אז אני שולף את הטלפון מהכיס, פותח את המייל הנכון ועושה עוד ניסיון של סירקולציה חיובית מתוך אפלולית התעלה.
זה נוסח של תפילה רפורמית שקיבלתי במייל ונגעה לליבי: היא נאמרת, כך למדתי, על-ידי כמה קהילות לאחר תפילת הווידוי ביום הכיפורים - אשמנו, בגדנו, גזלנו וכו' - ומכילה וידוי חיובי. לצד כל המעשים, המחשבות והדיבורים הרעים שעליהם מתוודים, יש מקום גם לכל הדברים הטובים שעשינו ואמרנו וחשבנו וראינו - ובטח שעשינו כאלה גם בשנה הזאת. כל-כך קל בימים הנוראים האלה לחשוב רק על הדברים הרעים.
אז אני פותח את המייל בחשכה וקורא בלב: אהבנו, בירכנו, גדלנו, דיברנו יופי, התעקשנו, ויתרנו, זרענו, חיפשנו, טיהרנו שקר, יצרנו, כאבנו, למדנו, מחלנו, ניסינו, סלחנו, עזרנו, פרגנו, צחקנו, קיבלנו, רדפנו צדק, שמחנו, תיקנו.
כשאני יוצא מהתעלה, הכול נראה אותו דבר, רק טיפה יותר טוב.
הרהור: יש מקום גם לכל הדברים הטובים, ובטח שעשינו כאלה גם בשנה הזו. כל-כך קל בימים הנוראים לחשוב רק על הדברים הרעים.