מחאה בצל הסגר: הפגנה בבלפור בצאת חג ראש השנה / צילום: יוסי זמיר
משמעת עצמית, כידוע, היא לא תכונה דומיננטית אצלנו, הישראלים. רבים מאתנו חושבים רק איך לתחמן ואיזה סיפור כיסוי לספר לשוטר שישאל אותנו במחסום - "לאן?". מדוע אנחנו לא מבינים שאנחנו פוגעים בכך רק בעצמנו, לא בשוטרים ששומרים על שלומנו, וגם לא בראש הממשלה בנימין נתניהו, בשר הבריאות יולי אדלשטיין ובפרויקטור הקורונה רוני גמזו.
הכל מתחיל ונגמר בגבינת החלטת הסגר שיש בה יותר חורים מגבינה, ובריח פוליטי יותר מסריח מגבינת רוקפור שטמון בהנחיות לציבור. אבל הצדק נמצא, כידוע, תמיד באמצע, והסירחון הפוליטי לא חונה רק בחנייה של נתניהו ושותפיו החרדים, אלא לא פחות מכך בחניית מחנה האנטי-ביבי-אוטומטי.
שיטפון השנאה הזה של המחנות שבעד ונגד ביבי מאיים על כולנו. אפשר וצריך לתמוך או להתנגד, להפגין בעד או להפגין נגד, אבל לא לשכוח שזה הזמן לשים בצד את השגרה. האם שכחנו שמדובר בהחלטה שקשורה בבריאותם ובמצבם הכלכלי של כל הישראלים, ושל המדינה?
מספיק עם הצדקנות וההתייפייפות. סגר בעיני זו החלטה קלה ושגויה, אבל אם נגזר עלינו סגר, אז נתמודד - אבל שיהיה סגר. במוצאי החג השתתפו שוב אלפים בהפגנות. מאז החל הסגר משתתפים אלפים בתפילות, אלפים מטיילים ליד חופי הים ובתוכו.
חולה אחד יכול להשפיע על אלפים
יש לאסור מיד את ההפגנות ההמוניות נגד נתניהו, או בעדו (מי שמכיר את קריאתי לביבי לרוץ לעסקת טיעון ולהתפטר לא יוכל לחשוד שטור זה נכתב להגנתו). שמעתי את אהוד ברק, שיש לי הערכה רבה כלפיו, מזהיר בטלוויזיה שאף אחד לא יעז להעלות בדעתו לאסור את ערש הדמוקרטיה, ההפגנות, ואני חולק עליו. מספיק חולה אחד בכל קבוצה כזו של אלפי מפגינים, כדי להדביק שרשרת של אלפים.
ברור שאין לאף אחד יכולת לאסור את ההפגנות בשעה שמאשרים את ההתכנסויות בבתי הכנסת ובמקוואות. לכן, עם כל הכבוד, ויש כבוד, יש לעצור זמנית או לפחות להגביל את ההתכנסות גם בבתי הכנסת עד 10 אנשים בפנים ועד 20 נוספים בחוץ, בלי פוליטיקה וללא הכניעה המסורתית לגפני ולדרעי.
אותו מספר בדיוק יש לאפשר גם במקומות העבודה ובחנויות ואותו מספר לכל היותר גם בהפגנות. נחרדתי לראות בעיני לפנה"צ בראש-השנה שובל של 50 אנשים יוצאים יחד בסיום התפילה מתוך בית כנסת קטן. סכנת נפשות למתפללים, לבני משפחותיהם ולפוגשיהם.
גם לתקשורת יש אשמה. כמו שההפגנה היא זכות דמוקרטית ראשונה במעלה, כמו שהתפילה היא זכות הלכתית שיש להוקיר ולכבד, כך גם זכות הציבור לדעת הינה ערך דמוקרטי מקודש. אבל אנחנו לא בתקופה של קידוש ערכים עילאיים אלא בתקופה של הישרדות חיים, ויש לעשות סדר עדיפויות.
לכן, עם כל הכבוד לזכות הציבור לדעת, הרי ברור שאם זמנית לא יהיה סיקור לא תהיינה הפגנות או אם יהיה מינימום סיקור לא תהיינה ארוחת המוניות בבלפור ולא תצוגות אופנה של צווחנים/ות בחופי הים. רבים מגיעים כי יש תקשורת, רבים לא יבואו אם יידעו שאין או שבקושי יש תקשורת. בכלל - חשוב שבעת הזו התקשורת תתמקד ב-95% שמכבדים ולא ב-5% שמזלזלים.
אין כמו דוגמאות מעולם הכדורגל. זוכרים את המטורללים שנהגו להתפרץ מהיציע למגרשי הכדורגל בעת משחקים? הם התפרצו (זו עבירה פלילית!) רק כדי לקבל דקת חסד בטלוויזיה. ואז נתקבלה באופ"א החלטה אנטי דמוקרטית ואנטי מציצנית, אבל נכונה ואמיצה - ואסרה לצלם אותם. דומני שהתופעה הזו די נעלמה.
בואו נתאחד לטובת הבריאות והכלכלה שלנו - ונפסיק להיות ציניים ותחמנים. בואו נתאחד - אחינו החרדים, המפגינים, הספורטאים, המתפללים והעיתונאים - ויחד נעזור למקבלי ההחלטות להיות משוחררים מכל מחשבה פוליטית כדי לשמור על כולנו. לפחות נדע שאת שלנו כאזרחים עשינו.
הכותב הוא יועץ אסטרטגי-תקשורתי, "פאר לוין תקשורת"