חלוקת חבילות סיוע לנזקקים בחיפה / צילום: ברק סלע
אנחנו במלחמה. מלחמה עולמית ומקומית, בריאותית, חברתית וכלכלית. ואנחנו, אנשי החברה האזרחית ועמותות הסיוע, בחזית. "מחזיקים קו" כבר חצי שנה ולא רואים את הסוף. מבינים שצפוי לנו קרב קשה. ארוך משציפינו.
מותשים, שבורים ועייפים, אבל ממשיכים הלאה. מודעים לגודל השעה, לצורך המתעצם, למאות אלפי המשפחות, הקשישים וניצולי השואה שזקוקים לנו. לעשרות האלפים שמצבם מתדרדר עקב המשבר הכלכלי והם מתביישים לפנות לקבלת סיוע, לראשונה בחייהם.
יש לנו אנשים מצוינים. מקצוענים שיכולים ללכת לעבוד בימים רגילים בחברות הגדולות במשק, אבל בוחרים מתוך שליחות לקום כל בוקר לעשייה חברתית. ולצדם אלפים רבים של מתנדבים, שמקריבים זמן פרטי ולעיתים גם משאבים, ומממשים באופן הרואי את ערך הערבות ההדדית שהחברה הישראלית כה זקוקה לו בימים אלו.
קרב הבלימה שאנחנו מנהלים מצליח בינתיים, גם אם באופן חלקי. החברה האזרחית היא קו ההגנה הראשון, רשת ביטחון חברתית. אנחנו בשטח, מכירים את המשפחות, מבינים את הזירה, ממפים את הצרכים ויודעים לגבש מענים ותוכניות התערבות אפקטיביות.
מי שעומד לצדנו הוא הציבור הרחב. על אף המצב הכלכלי המדאיג והכניסה למיתון, מאות אלפי ישראלים מתנדבים, ותורמים, אפילו יותר משנה רגילה. ויחד איתם קרנות פילנתרופיות וחברות עסקיות.
גם המגזר העסקי התגייס למערכה הזו ביג טיים. חברות מזון, קמעונאים, חברות תקשורת, בנקים, הייטק - יו ניים איט. על כל חברה שנקלעה לקשיים ועכשיו יכולה פחות, קמות שתי חברות שנותנות יותר. באמת מדהים. ומרגש.
המגזר העסקי והציבור תורמים בשנה פי 10 מהממשלה
אבל מה עם המדינה? בהתפרצות הראשונה תכננו פעילות ל-90 יום. שלוש פעימות. הנחנו שזה מספיק זמן כדי שהמדינה תיערך - וכשאנחנו נסיים הם יתפסו פיקוד. בפועל, המדינה סייעה, לפחות בחלוקת סלי מזון, במשך כחודשיים וגם אנחנו לקחנו בכך חלק בחלוקה משותפת עם משרד הרווחה. אבל איך שהאופוריה הזדחלה והייתה הרגשה שהנה ניצחנו ואפשר לחזור לשגרה, דווקא כשציפינו שיוקם מערך מובנה ובר-קיימא של סיוע - הכל נפסק.
אומנם ראש הממשלה בנימין נתניהו זימן אותנו לפגישה מיוחדת, ראשונה מסוגה, וגם התחייב לשלש את כספי התמיכות לסלי מזון ולארגוני גג. בהחלט יפה ומשמעותי. אבל. יש אבל. מדובר בעלייה מ-6 מיליון שקל ל-18 מיליון שקל והם לא נמצאים בבסיס התקציב. אפילו לא שקל אחד מהם.
כשצריך 2.4 מיליארד שקל בכדי לתת מענה ל-252 אלף המשפחות שחיות באי ביטחון תזונתי חמור לפי המוסד לביטוח לאומי, עוד לפני הקורונה, מבינים שמשהו במשוואה הזו לא נכון.
העמותות במגזר השלישי מחלקות מזון בשווי של כחצי מיליארד שקל בשנה, תרומת חברות המזון, המגזר העסקי, הציבור והפילנתרופיה. הממשלה, בשנה טובה, מוסיפה משהו כמו 50 מיליון שקל, כאמור לא בבסיס. האם לא הגיע הזמן לשנות את המשוואה?
עכשיו, כולם כבר מבינים את הצורך האקוטי בחלוקת מזון לאנשים שפשוט אין להם מספיק - כי הם קשישים בלי פנסיה או כי הם משתכרים שכר מינימום או כי איבדו את מקור הפרנסה העיקרי שלהם והם במלחמת הישרדות.
עכשיו כולם מבינים שאלה לא רק העניים "הישנים", שהתרגלנו לנוכחותם פה בינינו. פתאום יש גם את עניי הקורונה החדשים - שחקנים, אמנים ו"סתם" אנשי מעמד הביניים שאין להם עבודה כבר חצי שנה.
עכשיו, כשאנחנו נשחקים בקרב, זה הזמן של המדינה לקחת אחריות ולהכניס מימון משמעותי בבסיס תקציב המדינה הבא, עבור אי ביטחון תזונתי. אם זה לא יקרה, אנחנו עלולים להפסיד במלחמה.
הכותב הוא מנכ"ל ארגון לתת