Wedding Part in Plotnitsa, 1931 ed / צילום: תמונה פרטית
בימים הראשונים של חג הסוכות תרפ"א, אוקטובר 1920, בדיוק לפני מאה שנה, פרצו גברתנים מן המיליציות של הגנרל הפולני סטניסלב בולאק-באלאחוביץ אל ביתו של יוסף לייב פיבובוז, הקברן של פלוטניצה. יוסף לייב היה כבן 70 שנה. הם גררו אותו אל אחד משלושת בתי הכנסת של העיירה, ותלו אותו מן התקרה, סמוך לארון הקודש.
"פלוטניצה היא עיר ההריגה במלוא מובן המלה", כתב אחר כך אברהם אשר פיינשטין, פעיל ציוני מפינסק הסמוכה, שגבה עדויות מניצולי הפוגרום. "יותר מ-30 חללים נפלו בה, והם קבורים ברחובות, בחצרות ובשדה. מכל 120 המשפחות שישבו בה (כשמונה מאות נפש) לא נשאר בה איש. מספר הנשים המחוללות ברפתים, על עליות הגגות וגם בחוצות לעיני השמש רב מאוד...
"המרצחים התאמצו להרבות את ייסורי מותם של הקדושים. קצצו ידיים, כרתו אוזניים. שפכו נפט על אנשים, וישרפום חיים. שמו אנשים תחת [קורות עבות] ויחנקום. תלו אנשׁים ברגליהם וראשם למטה, עד אשר גוועו בייסורים איומים. קצצו אנשים לגזרים... העיירה הזאת מיצתה את קובעת כוס התרעלה עד תומה".
"הבלחובצים באים"
פלוטניצה היהודית הייתה ונבראה, אבל גם משל הייתה. בין 1920 ל-1942 התמצתה בה הטרגדיה של יהודי מזרח אירופה. היא הייתה קרובה לחיסול פיזי בימים הנוראים של תרפ"א; וחיסולה הפיזי אמנם הושלם בימים הנוראים של תש"ג.
שרה שרמן-יצחקי, ילידת פלוטניצה, סיפרה לימים על פרידתה ממשפחתה, ב-1931, לפני שעלתה לארץ ישראל. אחותה הקטנטנה יהודית דלקה אחריה, וזעקה בקול גדול, ביידיש, "קחי אותי איתך, שרה, הם יהרגו את כולנו". זה היה עשר שנים לאחר הפוגרום של בלחוביץ, ועשר שנים לפני השחיטה בידי הנאצים ומשתפי הפעולה המקומיים שלהם. יהודית, הוריה, אחיה, דודיה ודודניה אמנם נבלעו בכרעיה של השואה, ונטמנו אל נכון בשוחת יער, עם אלפי יהודים מעיירות הסביבה וכפריה.
כיום פלוטניצה היא חלק מבלארוס, אבל אז לא הייתה לה כתובת מדויקת. היא ריחפה בשטח ההפקר הפוליטי והלשוני שבין רוסיה, אוקראינה, ביילורוסיה ופולין. גנרל בלחוביץ עצמו הספיק לשרת שלוש ממשלות שונות בתוך חצי שנה. בעיני פולנים ובלארוסים הוא היה גיבור במלחמות העצמאות שלהם. בעיני יהודים, הוא היה צורר ורוצח. "הבלחובצים באים", הייתה קריאת אזהרה ובהלה בין יהודי פולסיה (דרום בלארוס של ימינו). אין זה מן הנמנע שבפולסיה שררה אז צפיפות האוכלוסין היהודית הגדולה ביותר עלי אדמות.
המלחמות-שלאחר-המלחמה
בימים הנוראים של 1920, פלוטניצה לא הייתה יוצאת דופן. מלחמת-השמד התנהלה אז נגד היהודים בחלקים גדולים של מזרח אירופה. הסטטיסטיקה של השואה מאפילה כמובן על כל הסטטיסטיקות, אבל בימים ההם התחוללה החזרה הגנרלית לקראת השואה. יותר יהודים נטבחו בתוך שנתיים, רובם באכזריות מיוחדת, מאשר בכל זמן קודם בהיסטוריה המודרנית.
זה קרה במרוצת המלחמות-שלאחר-מלחמת-העולם-הראשונה. הן השתוללו לכל רוחב מזרח אירופה, במה שהיה מערב הקיסרות הרוסית, בין הים הבלטי בצפון לים השחור בדרום, בין נהר הוויסלה במערב לנהר הדנייפר במזרח.
חיו שם הרבה קבוצות אתניות ולשוניות, שכידוני הצאר ונעליו המסומרות הבטיחו את צייתנותן. התמוטטות המשטר המרכזי ב-1917 הוציאה אותן אל הרחובות, אל השדות ואל הערבות, באורגיה מוטרפת של אלימות רצחנית. חלקן רצו עצמאות אותנטית, חלקן רצו צדק, חלקן רצו לשלול שלל, חלקן רצו להיפטר משכניהן.
השכנים הקלים ביותר להיפטרות היו, אין צריך לומר, היהודים. בין הבלטי לשחור (אם נכלול בזה את כל פולין, את רומניה ואת מה שהייתה אוסטריה-הונגריה) התגוררו רוב יהודי העולם. סטטיסטיקה רשמית של גרמניה הנאצית ערב מלחמת העולם השנייה העמידה את מספרם של היהודים במזרח אירופה ובדרומה על תשעה מיליון. בחמישית הראשונה של המאה ה-20 רובם היו סמוכים אל קו העוני, וחייהם היו תלויים להם מנגד, גם כאשר שלום שרר מסביבם. נקל לשער מה קרה כאשר את מקום השלום תפסה מלחמה טוטלית, שבמהלכה התמוטט לחלוטין הסדר הפוליטי בן מאות השנים.
פרימיטיבית ופוליטיקה מודרנית
בין 1918 ל-1921 התחולל רצח-עם לכל דבר. בפעם הראשונה בתולדות אירופה, צבאות סדירים, וכמובן גם לא סדירים, עסקו בהשמדה שיטתית של אוכלוסייה יהודית. מאות קהילות יהודיות נחרבו. אף כי אין לנו היסטוריה מלאה ומוסמכת של רצח היהודים, הערכות מעמידות את מספר הטבוחים על 50 אלף עד 200 אלף. עשירית מיהודי אוקראינה נכחדו. מאות אלפים נפגעו פיזית, בין אם זה בפציעה, בגדיעת אברים, או באונס. בין הנשחטים היו אלפי ילדים.
דם יהודי עמד לזרום באירופה 20 שנה אחר כך בכמויות שלעומתן החוויר כל טבח קודם. אבל חלק מן האקטים של רצח היהודים לפני 100 שנה היו שווי-ערך כמותיים של השואה. בעיר אחת באוקראינה, פאסטוב, נשחטו בתוך שלושה ימים 1,500 יהודים. זה מעמיד את פאסטוב בשורה אחת עם האקציות של האיינזצגרופן, יחידות המוות הניידות של האס.אס, במהלך השואה.
לפחות חלק מן ההיסטוריונים אמנם רואים במאורעות ההם הקדמה לשואה, לא רק במובן המכאני של השמדה המונית, אלא גם במובן הרעיוני. במרוצת מלחמת האזרחים הרוסית, שנאה פרימיטיבית רבת-דורות ליהודים התמזגה עם שימושים פוליטיים מודרניים.
הכול השתמשו בה להצדקת מעשיהם: קציני "הצבא הלבן" (כך נקראו המתנגדים העיקריים של מהפכת 1917), האטאמאנים הקוזאקיים, הלאומנים האוקראיניים, האנרכיסטים "הירוקים", המיליציות הפולניות; אפילו "האדומים", אם גם במידה פחותה בהרבה. הכול החזיקו את "היהודים" אחראים לקריסתה הרת האסון של המדינה הרוסית. מתנגדי האדומים הצביעו על נוכחותם הניכרת של יהודים בקו הראשון ובקו השני של ההנהגה הבולשביקית (אם כי היו הרבה יותר יהודים במפלגות שמאל שהתנגדו לבולשביקים).
"הלבנים" מגלים את "החיידק היהודי"
"הם תמיד שטמו את היהודים", כותב פיטר קנז, היסטוריון של מלחמת האזרחים הרוסית. "עכשיו, האנטישמיות שלהם הגיעה אל ממדים פתולוגיים... היא נולדה מן הצורך להסביר, פחות לאחרים ויותר לעצמם, מדוע המהפכה התחוללה.
"הקצינים הריאקציוניים הטילו את עיקר האחריות על היהודים הנוכריים. הם היו המיקרובים, שהרסו את המבנה הפוליטי הבריא של רוסיה הישנה... האנטישמיות לא הייתה רק מרכיב בהשקפת עולמם; היא הייתה הציר. היא, והיא לבדה, אפשרה להם להבין את התוהו-בוהו שסביבם. במובן הזה, לפחות, הקצינים הלבנים היו מבשרי הנאצים", כותב קנז.
הוא מצטט שם דוח, שהוגש ב-1919 לשירות החשאי של הצבא הלבן, אשר בשיא כוחו שלט בחלקים ניכרים של דרום רוסיה ואוקראינה, ואיים על מוסקבה עצמה. בעל הדוח כותב: "הכרח הוא לנטרל את המיקרוב - את היהודים... כל זמן שהיהודים יורשו לעשות את מעשיהם המזיקים, החזית תעמוד תמיד בסכנה".
שימוש הלשון הזה, המזהה את היהודים כ"מיקרוב", נעשה אחר כך לחם חוקם של הנאצים. היטלר הטעים עוד בתחילת דרכו את התנגדותו לפוגרומים. בעיניו הם היו הסחת דעת, ו"השאלה היהודית" צריכה להידון כ"בעיה של בריאות הציבור". היהודים, הוא אמר, הם "בזילוס" (בקטריה, חיידק).
באיזו מידה היטלר היה זקוק לאידיאולוגים של הצבא הלבן, כדי לפתח את האנטישמיות הביולוגית שלו? על זה חלוקות הדעות. יש אסכולה של היסטוריונים, הרואה לא רק קשר אסוציאטיבי בין הלבנים לנאצים, כי אם קשר קונקרטי, של קח-ותן.
נירמול האנטישמיות
ב-1919 התחולל נירמול פוליטי וגם מוסרי של האנטישמיות. לא כל מתנגדי המהפכה היו מלכתחילה אנטישמים; אדרבא, חלקם תמכו, לפחות לכאורה, בשיווי זכויותיהם האזרחיות של היהודים. אבל צורכי המאבק נגד "האדומים" שכנעו אותם שאין מנוס מפני האנטישמיות. הם אולי התנועעו באי-נוחות על מושביהם, אבל סיגלו את עצמם בהדרגה להלוך מחשבה שהיה בו לפחות רמז של תמיכה בהשמדת עם.
זה קרה במיוחד במפלגת הקאדטים. היא הייתה הרוח החיה במהפכת פברואר 1917, שהפילה את הצאר, והחליפה אותו בממשלה פרלמנטרית קצרת ימים. הקאדטים היו ליברלים, ותמכו ברפורמות. הם אמנם היו פטריוטים רוסיים, אבל נזהרו מפני לאומנות.
שנתיים וחצי אחר כך, נובמבר 1919, בקעו קולות אחרים בהחלט מוועידת הקאדטים בעיר חרקוב. בוויכוח על "השאלה היהודית", הצירים קראו ל"תשובות חדשות" על השאלה הישנה. הם היכו על חטא שלא היו לאומנים די הצורך, הם הטילו על היהודים את האחריות לייסוריהם שלהם, דרשו מהם לטהר את שורותיהם ממהפכנים ומשמאלנים (בהנחה המסולפת שהיתה רשות יהודית מרכזית, והיא יכלה לאכוף את רצונה). במיוחד, היהודים נתבעו לציית ללא עוררים.
ההיסטוריון היהודי-רוסי הבולט אולג בודניצקי, שהרבה לכתוב על התקופה הזו, מצטט את אחד הצירים בוועידת הקאדטים, ששמו היה קויאנדר. הוא הוציא את המרצע מן השק. "צבא המתנדבים (זה היה שמם הרשמי של הלבנים) צועד על אהבתו לרוסיה ועל שנאתו ליהודים", אמר קויאנדר. "אם תקרעו מידי הצבא את שנאת היהודים, תתעורר הסכנה שגם אהבת רוסיה תיקרע מידיו".
אכן, ניסוח מפורש יותר קשה להעלות על הדעת.
"רוסיה כולה נפלה לפוגרום"
מלחמת האזרחים הרוסית, צריך להטעים, עלתה בחיי הרבה יותר רוסים מיהודים, מה שהביא רוסים רבים לטעון כי "רוסיה כולה נפלה קורבן לפוגרום", וממילא גורלם של היהודים לא היה גרוע מזה של אחרים. ואמנם, לנין הנחה את פקודיו לחסל מעמד חברתי שלם: מלוא המעמד של בעלי רכוש ברוסיה. מלחמת השמד הייתה לבולשביקים עם המעמד הבינוני, שהוא חוט השדרה של כל חברה מודרנית. מטרתם הייתה להרוס מן היסוד, כדי לבנות חברה חדשה. הם עשו כן בהצלחה מקפיאת דם.
בין המחסלים היו שמות יהודיים מפורסמים, כולל תלייניה של משפחת המלוכה (היא לא נתלתה כמובן, אלא נורתה). היהודים האלה היו רחוקים מכל זיהוי עם מורשתם. התווית של "מהפכה יהודית" הייתה זדונית ומופרכת. אבל עצם נוכחותם הקלה על מצדיקי האנטישמיות הרצחנית לאפיין את המהפכה כקנוניה יהודית רב יבשתית נגד העם הרוסי.
זיהוי הבולשביזם עם "היהדות הבינלאומית" נמתח מאותו הזמן כחוט השני במחשבה הפוליטית וברטוריקה של הימין האירופי.
המשטרה החשאית של הצאר, האוכראנה, זייפה את ׳הפרוטוקולים של זקני ציון׳ בשנים הראשונות של המאה ה-20. אבל תפוצתם הייתה מוגבלת מאוד, גם ברוסיה, גם בחו"ל. צורכי התעמולה של הצבא הלבן במלחמת האזרחים העניקו עדנה לפרוטוקולים. הגרסה המקורית וגרסאות-בנות שלה קיבלו מקום של כבוד בעלוני הלבנים ובכרוזיהם. עדות-ראיה אחת מן הימים ההם מתארת את המנהיג העליון של הלבנים, אדמירל קולצ׳אק, שבסיסו היה בסיביר, יושב בקרון הרכבת שלו ומתעמק בעותק של הפרוטוקולים.
"הלבנים" פוגשים את היטלר
הלבנים נחלו את תבוסתם הסופית בתחילת 1921, והתפזרו לכל רוח. רבים מהם גלו לאירופה. הם נפוצו על פני כל היבשת, מוורשה עד ברלין ועד פאריס. הם מילאו קרנות רחוב באיסטנבול ובבלגרד. אחדים הגיעו גם ליבשת אמריקה. הם הפיצו את גרסתם על מלחמת האזרחים, ואגב כך הם הפיצו את כתבי הפלסתר שלהם על היהודים.
היסטוריונים אחדים סבורים, שהם הציגו את הפרוטוקולים של זקני ציון לראשוני הנאצים בגרמניה; ושהיטלר עצמו פיתח את העניין הכפייתי שלו ביהודים רק בעקבות שיחה עם אחד מדוברי הלבנים, שאיתו נפגש במינכן ב-1919. התאוריה הזו שנויה במחלוקת, אבל אין כל ספק שהיה קשר הדוק, לפחות לזמן מה, בין הלאומנים הגרמניים ללאומנים הרוסיים. לפי חוקר אחד, הטוען הגולה לכתר הרוסי, הדוכס הגדול קיריל, דודנו של אחרון הצארים, העניק סובסידיות להיטלר (מייקל קלוג, "השורשים הרוסיים של הנאציזם").
ריצ׳רד פייפס (Pipes), ההיסטוריון היהודי-אמריקאי שהתמחה ברוסיה, בעצמו איש ימין, כתב, כי "הגיון ההשמדה הנאצית של היהודים בא מחוגי הימין הרוסי", והשואה "היא אחת התוצאות הלא מכוונות והלא חזויות של המהפכה הרוסית". זו קביעה דרמטית מאוד, אבל היא מצריכה לפחות מחשבה, ומצדיקה מידה הרבה יותר גדולה של עניין ממה שאנחנו נוטים לגלות במלחמת האזרחים הרוסית.
אילו הסתיימה המלחמה בניצחון הלבנים, אין זה מן הנמנע ש"הפתרון הסופי של השאלה היהודית" היה מתחיל לצאת אל הפועל 20 שנה קודם. דיוני הלבנים על עתיד היהודים חושפים טפח מתכניותיהם: שלילה מלאה של זכויות האזרח, הוצאת היהודים מתחומים של פעילות מקצועית, הגלייתם וגירושם. זו הייתה נוסחת הפעולה של הנאצים לפני השואה.
הרהורים משפחתיים של מאה שנה
חובת הגילוי הנאות חלה עליי, לפחות במקצת. הקברן מפלוטניצה, יוסף לייב פיבובוז, זה המוזכר בראש הרשימה, אשר יום השנה ה-100 לרציחתו יחול בשבוע הבא, הוא האב הקדמון ביותר הידוע לי באילן היוחסין של אמי. הוא היה סבא רבא של אמא, יליד 1850. שורשי משפחתה של אמי, משני צדדיה, היו טמונים באדמת פלוטניצה.
משפחת אבי התגוררה במרכז אוקראינה, בחצי הדרך מקייב לאודסה. היא הצליחה להימלט בעור שיניה, ימים או שעות לפני שהגיעו הפורעים. הם הספיקו לרצוח את סבתו של אבי. שמה היה מלכה קרסנינסקי. אבא, שנולד בדרך הבריחה של משפחתו, ברומניה, בנובמבר 1920, נקרא על שמה, אלימלך. הרהורי מאה שנה עומדים אפוא ביסוד הרשימה הזו, ואני מזמין את קוראיה להתחלק אתי בהרהוריהם על מאה השנה (אפשר גם 110, או 90) של משפחותיהם.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny-globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny