ירדן ג’רבי (מימין) באולימפיאדת ריו 2016 / צילום: Markus Schreiber, Associated Press
1. למרות שפעילות הספורט בישראל הופסקה כמעט לחלוטין בחודש מרץ בגלל התפרצות נגיף הקורונה, שיעור העוסקים בספורט תחרותי בישראל עלה במהלך השנה. מנתונים שמסר משרד הספורט לבקשת "גלובס", מספר הספורטאים התחרותיים עומד נכון לתחילת שנת תשפ"א על 112,475.
עם זאת, הקורונה בכל זאת הכתה בספורט הישראלי ובצמיחה התחרותית שלו: בעוד שבחמש השנים הקודמות נרשם גידול ממוצע של כ-6,000 ספורטאים תחרותיים מדי שנה, ב"שנת הנגיף" נוספו עוד 2,115 ספורטאים תחרותיים בלבד.
למספר הספורטאים התחרותיים יש חשיבות גדולה. הוא נותן מדד לגבי מקומה של ישראל מול מדינות אחרות בעולם, ובעיקר מול מדינות ה-OECD. עם 1.2% מאוכלוסיית ישראל שעוסקת בספורט תחרותי מצבנו רחוק מלהיות מזהיר, בלשון המעטה. בסיס פירמידה דליל בספורטאים מקשה על יצירת תשתית רחבה מספיק שתוביל בסופו של דבר לשפיץ רחב של ספורטאי עילית ולהישגים ברמה העולמית.
האם הגידול במספר הספורטאים נע בכיוון חיובי יחסית לגידול באוכלוסייה? אפשר להגיד שכן. במהלך העשור האחרון התווספו למעגל העוסקים בספורט תחרותי בישראל כ-38 אלף בני אדם. מדובר בעלייה של כ-50%, במקביל לגידול של 20% באוכלוסיית המדינה. אבל זה עדיין לא מספיק: במדינות מרכז אירופה, כמו מדינות הבלקן ויוגוסלביה לשעבר, שיעור המוגדרים כעוסקים בספורט תחרותי הוא מעל 5%.
מיהו בעצם ספורטאי תחרותי? כדי להיחשב לספורטאי תחרותי - כזה שמתוקצב על ידי המדינה - לא מספיק לשחק כדורגל בשכונה או לנסוע עם אופניים בשטח בשבת בבוקר. לצורך ההגדרה יש לעמוד במספר קריטריונים ובהם להשתייך לקבוצה, לעמוד ברף משחקים תחרותיים בשנה ולהתחרות במספר מסוים של תחרויות.
הערה קטנה: הנתונים שאליהם התייחסנו כאן לא לוקחים בחשבון עוד כ-10,000 "ספורטאים" משלושה ענפים - ברידג', שחמט ודמקה. מטעמים היסטוריים הם עדיין נספרים תחת הגדרה זו בעיקר לצורכי מקורות תקצוב, אבל הקשר ביניהם לבין ספורט לא באמת קיים.
2. הפרט המשמעותי ביותר שעולה מרשימת הספורטאים התחרותיים הוא ההבדל בפעילות בין המגדרים. רק 21.3% מהספורטאים הפעילים בישראל הן נשים, ובסך הכל 88,449 ספורטאים גברים מול 24,026 ספורטאיות. למרות יוזמות שמגובות בעשרות מיליוני שקלים ותוכניות לאומיות כ"אתנה", שיעור העוסקות בספורט נשאר כמעט ללא שינוי.
מתוך 56 הענפים שבהם מתקיימת פעילות ספורטיבית תחרותית בישראל, רק בשלושה ענפים יש יותר ספורטאיות מספורטאים - התעמלות (93% נשים), החלקה על קרח (84% נשים) ורכיבה (63%). באופן כללי העיסוק של נערות ונשים בספורט מתנקז באופן בולט לענף שגם נתפס כ"נשי" - אחת מכל שש נשים בישראל שבוחרת לעסוק בספורט תחרותי עושה זאת בענף ההתעמלות.
בחלק גדול מהענפים הפערים המגדריים הם עצומים: בכדורגל רק 4% מהפעילים בענף הן נשים, זאת למרות הקמתה של אקדמיה לכדורגל נשים בווינגייט ב-2013 שאמורה הייתה למשוך את הענף כלפי מעלה; בכדורסל רק 20%; ואפילו בג'ודו, שם לאורך השנים היו מודלים לחיקוי כיעל ארד או ירדן ג'רבי - שיעור הנשים הוא נמוך ועומד על 33% בלבד.
3. החשיבות של בסיס רחב לפירמידה מתחדדת לאור העובדה שבגילאי נוער מתחילה התופעה הידועה של נשירה מעיסוק בספורט תחרותי. בישראל המצב הוא מורכב עוד יותר בעקבות הגיוס לצה"ל, שמאפשר להשאיר בפעילות ב"בגילאים הקריטיים" רק את ספורטאי העילית.
מהנתונים עולה כי שיעור הנושרים בין גילאי הנוער לבוגרים עומד על כ-43%. במלים אחרות, כמעט כל ספורטאי תחרותי שני לא ממשיך בפעילות התחרותית אחרי גיל 18. חלק מזה קשור גם להיעדר פלטפורמות המשך - לדוגמה, ילד המשחק בענף כלשהו בקבוצת ילדים או נערים ביישוב קטן יחסית לא יכול להמשיך הלאה מאחר שאין קבוצת בוגרים.
בחלק מהענפים הפרישה היא כמעט גורפת, בעיקר בקרב נשים. בענף הג'ודו למשל יש 1,083 נערות פעילות אבל רק 143 ספורטאיות בוגרות. שיעור פרישה של מעל 85%. בכדורסל שיעור הפרישה הוא 70% בין גילאי נוער לבוגרים.
4. שני ענפי ספורט זכו מהאוצר לרשת ביטחון כלכלית בעקבות משבר הקורונה - הכדורגל שזכה ל-75 מיליון שקל, והכדורסל עם 35 מיליון שקל. היחס המועדף שענפים אלו זוכים לו מהמדינה בכל הקשור לתקצוב ובניית תשתיות, נשען בין היתר על כמות הספורטאים הפעילים - שהפכה אותם לענפים המקצועניים הפופולריים בישראל.
נכון לספטמבר 2020 רשומים בישראל 60,202 כדורגלנים וכדורסלנים תחרותיים. הכדורגל הוא הענף הבכיר עם 33,851 שחקנים, הכדורסל שני עם 26,351 ספורטאים תחרותיים. במלים אחרות, שני הענפים שמובילים את רשימת הספורטאים התחרותיים בישראל אחראים ל-53% מסך הספורטאים במדינה. מתוקף הפופולריות הזאת, כל אחד מהענפים הללו מתוקצב בכ-40 מיליון שקל בשנה - וזה עוד לפני עשרות מיליוני שקלים נוספים מכספי השיווק של הטוטו, כספים שנכנסים מזכויות שידור בליגות הבכירות ותיעדוף כמעט מוחלט בכספים המחולקים על ידי חלק גדול מהעיריות והמועצות. כהשוואה, יותר ממחצית מהענפים בישראל זוכים לתקצוב של פחות ממיליון שקל בשנה ממשרד הספורט.
האם הם שווים את ההשקעה? מהם ההישגים הגדולים שענף הכדורגל הביא בעשורים האחרונים בתמורה? האם לא הגיע הזמן להבין כי ישראל אינה מדינת כדורגל ולפזר את הכספים באופן שייתן מענה ליותר ענפים ויוביל, למשל, יותר נשים לעסוק בספורט.
5. עד כמה משמעותיים הישגים ברמה הבינלאומית כדי למשוך ספורטאים לענף מסוים? את הגישה שאומרת כי הצלחות יגדילו באופן טבעי את בסיס הפירמידה אפשר לראות בג'ודו. חמש השנים האחרונות שעמדו בסימן ירדן ג'רבי, אורי ששון ושגיא מוקי וגובו במדליות אולימפיות, מדליות באליפויות עולם ובאליפויות אירופה - הפכו את הג'ודו לענף הצומח ביותר בישראל. נכון לספטמבר 2020 עוסקים בג'ודו בישראל 3,703 ספורטאים והוא הענף החמישי מבחינת כמות הפעילים כשהוא חולף מבחינת פופולריות על ענפים כטניס, שחייה וכדוריד. בתוך שש שנים שילש הענף את עצמו מבחינת כמות הספורטאים הפעילים (198%+).
הג'ודו גם מדגים את האופן שבו יכולה להשפיע המדינה, לטוב ולרע, באופן ישיר על הפעילות הספורטיבית - אין ספק כי להחלטה לארח בתל אביב את אליפות אירופה ב-2018 הייתה השפעה מכרעת על הענף ועל הרצון של ילדים לעסוק בו. בשנתיים מאז האליפות הענף כמעט והכפיל את עצמו.