בנימין נתניהו כשהודיע על הסגר השני / צילום: via Pool , רויטרס
תוקידידס, היסטוריון המלחמה האתונאית-ספרטנית (המלחמה הפלופונסית השניה) חלה אף הוא במגפה שהכתה בעמו, והחלים. לא ידוע מה הייתה המגפה שהכתה באתונה ב430- לפני הספירה. יש המעריכים שמדובר היה בטיפוס, אחרים חושבים שאולי הייתה זו חצבת. אך את ההשלכות של המגפה על האנשים, אפשר ללמוד ממנו.
דברי הימים משובצים בחקר השפעות מגפות קשות על התמודדות חברתית ומדינית. המנהיג האתונאי, פריקלס, הגיב למתקפות של ספרטה, אך האויבת בתוך אתונה, המגפה, הייתה קשה מן האויב הצבאי. 25% מתושבי העיר מתו, כולל המנהיג פריקלס.
תוקידידס תיאר שהמגפה לא הבחינה בין עשירים לעניים, וכך תושבי אתונה הבינו שאין דרך לדעת מה צופן העתיד. כמו במאמר הנביא: "אכול ושתה כי מחר נמות" (ישעיהו כב). לדברי ההיסטוריון, המגפה הובילה לקריסה חברתית. ניהליזם מוחלט, ללא ערכים או עקרונות, נטישת האמונה והדת.
"קל היה בעיני איש להעז פנים... הם ראו, כי לפתע פתאום משתנה גורל האדם, ואנשים מאושרים ומשופעים בנכסים מתים, ואותם שהיו מחוסרי כל לפנים, מחזיקים עכשיו ברכושם. וכך התירו לעצמם לחטוף ולהנות מן החיים ולהתענג על טובם, מפני שראו את גופם וממונם כבני-יומם בלבד", כתב תוקידידס.
עם הקריסה החברתית הפנימית, פחתה יכולתה של אתונה להתמודד עם ספרטה. תוקידידס מתאר יוהרה, תוקפנות, כישלון. רק לאחר מרחץ דמים, התרצו האתונאים וחתמו הסכם שלום עם ספרטה.
ההיסטוריה לא חוזרת על עצמה, אמר מארק טוויין, אבל היא מתחרזת. היא רלבנטית כאשר מחפשים התבוננות פנימה, בחינת המצב, עוררות המחשבה. הקלישאה הגדולה והנכונה ביותר של עשרת הימים הנוראים תשפ"א, היא ההשוואה למחדל יום כיפור. ישראל במלחמה, חוזרים ואומרים רופאים בכירים ומנהיגים. עשרות ישראלים מתים מדי יום, וממשלת "האחדות הלאומית" מתעסקת במגזריות. במקום לנהל מאבק לאומי, נגד אויב רפואי, הממשלה ניפחה את עצמה, ושריה מתעסקים במחוזות בחירתם. יש מי שדואג לבייס המתפללים שלו ויש מי שעסוק בזכות ההפגנה.
אך מעל לכל, העמדת שתי הדילמות החברתיות הללו - זכות התפילה וזכות ההפגנה - זו אל מול זו, כאילו היינו חייבים להשוותן ולעסוק בהן בו זמנית, היא האקט ההרסני של הימים הנוראים. זו האתונאות של ממשלת ישראל. התעלמות ממגפה באמצעות יוהרה, תוקפנות וכשלון.
מה בין הפגנות לתפילות?
מספר המפגינים בבלפור, הגיע לשיא של 15 אלף אנשים פעם בשבוע, באירועים הגדולים ביותר בחודשי המחאה. הפגנות נוספות, לעיתים בימי חמישי או שלישי, הגיעו למימדים של אלפים.
המתפללים, לעומת זאת, עשויים להגיע עד למליון וחצי איש, שלוש פעמים ביום, כל יום, ובוודאי ביום כיפור. השבוע אמר השר אריה דרעי, כי לפי נתונים שהוצגו בקבינט הקורונה, בראש השנה נדבקו בנגיף אנשים רבים שהתפללו בבתי כנסת. דרעי דיבר ברדיו קול חי: "היו הרבה מאוד חולים שהגיעו לבתי הכנסת בראש השנה, הם לא ידעו שהם חולים אבל הם הצליחו להדביק תוך כדי התפילות". נשיא מועצת חכמי התורה של ש"ס, הרב שלום כהן, פסק אתמול כי יש לבצע תפילות רק במקומות חיצוניים ואם בתוך בתי הכנסת, יהיו שם רק מעטים.
מנהיגות אחראית בישראל, הייתה שמה עינה על ההבדלים ומתמודדת נכוחה עם ההשלכות.
מלאכת הסטת דיון קלאסית
ההתמקדות של בנימין נתניהו בהפגנות הייתה מלאכת הסטת דיון קלאסית, ואחרי ישיבות הקבינט והממשלה, כולם מאשימים אותו שהוא גרר את המשק הישראלי לסגר כולל, רק כדי לדכא את המחאה.
פרופ' רוני גמזו, נגיד בנק ישראל אמיר ירון ומספר שרים, דרשו שהמשק ישאר פתוח ברמה של 50%, אבל נתניהו סירב. ברגע שהבין שהמשמעות של פתיחה חלקית של המשק היא המשך הפגנות בבלפור, תוך שהוא אינו מסוגל ואינו רוצה להתמודד עם תפילות החגים, הוא דחף ולחץ לסגר מלא.
בעיתות אלה לנתניהו חשוב יותר לחזק את הבסיס, למחוץ את היריב ולדכא את ההפגנות האישיות נגדו.
השרה אורית פרקש הכהן (כחול לבן) הניחה את הדברים בניסוח מדויק: "לדרג הפוליטי אסור לקבוע את כללי מגבלות ההפגנות בתקופת סגר. זה נקרא ניגוד עניינים", היא אמרה.
נתניהו דחה את דבריה על הסף. ההפגנות, הוא השיב לה במהלך ישיבת הממשלה הלילית, הן לא רק נגדו, אלא גם נגד הדרג המקצועי. "הם יורקים על שוטרים ומכים את השוטרים", הוא אמר.
והנה דברים שתוקידידס לא יכול היה לחזות בדברי הימים. ספק אם מחדל יום כיפור מאפשר לנו את ההשוואה הבאה. ראש ממשלה נאשם בפלילים עומד לדין על שלוש עבירות חמורות, יושב ומתווה כללים לעצירת האוכולסיה בישראל, כך שההפגנות האישיות נגדו יפסקו. הוא מכתיב סגר כולל על המשק הישראלי בניגוד לעמדת שר האוצר, בניגוד לעמדת נגיד בנק ישראל, ובניגוד לעמדת הפרויקטור שהוא מינה. הליכוד מהנהן אחריו, ללא הסתייגות.
השרה מירי רגב חוצצת בין "ישראלים" ל"יהודים", מאשימה את המפגינים כאילו הם אינם בצד היהודי. השר אמיר אוחנה מכנה את המפגינים, האנשים הנלחמים על זהות הדמוקרטיה ברחובות, כ"פריבילגים מפונקים שירקו בפרצופם של הישראלים ערב החג". דמויות איזוטריות יותר בליכוד, חברי הכנסת אסנת מארק ושלמה קרעי, שופכים דלק למדורה ברשתות החברתיות ובראיונות באולפנים.
בעוד יממה אותם מנהיגים יתכנסו סביב סטטוסים יפים ויקראו לסליחות, אחדות, לכידות העם וגמר חתימה טובה.
מדינה דמוקרטית לא תחזיק מעמד בשיטה הדמוקרטית, אם אחת מתוך המפלגות הגדולות שלה, מעדיפה את שימור הכוח הפוליטי על פני שימור ערכים דמוקרטיים. את היהדות כולנו יודעים לשמר היטב, בפנים ובחוץ, במצוקות ורדיפות, בהיסטוריה של אסונות אישיים, לאומיים ובינלאומיים. 2000 שנות גלות לימדו את היהודים כיצד לחזק ולבסס את הפן האמוני.
משום שרידותו הארוכה של העם היהודי, ומסורת תפילות יום כיפור במשך אלפי שנים, אפשר להיות רגועים שהאמונה והאדיקות לא יפגעו מכך שציבור יתפלל באויר הפתוח בקבוצות קטנות. יתכן שיש בכך אפילו השראה, אל מול השמיים, ודרך מסוימת לחזק את הנשמה.
אולם על הדמוקרטיה הישראלית העדינה שלנו, קשה מאוד לשמור. הדמוקרטיה הישראלית צעירה, פריכה, שברירית. היא כורעת תחת לחצו של מנהיג כריזמטי וחכם במיוחד. הוא מכה בדמוקרטיה בשוטים ומרוצץ את גבה. אין דרך לדלג מעל לעקרונות הדמוקרטיים. יכולה להיות ציפיה, תמימה והגונה, שמפגינים רבים ישמעו לקריאות וישארו בבתיהם, כדי למנוע הדבקות ולגלות התחשבות. אבל כפיית איסור הפגנות בחקיקה? תקדים זה מסוכן יותר מן הווירוס עצמו.
***חזקת החפות. יודגש כי גם לאחר הגשת כתב אישום נגדו, רה"מ בנימין נתניהו מכחיש את המיוחס לו, לא הורשע בביצוע עבירה, ועומדת לו חזקת החפות