השופט אלכס שטיין / צילום: רפי קוץ, גלובס
על-אף החשיבות של התוצאה האופרטיבית של פסק דינו של שופט בית המשפט העליון אלכס שטיין, המורה לשר המשפטים להעמיד לדין משמעתי את רבה של צפת, הרב שלמה אליהו, דעתי לא נוחה מחלק מההנמקות של פסק דינו.
השופט שטיין, מחד, שולל התבטאויות של רב עיר הכוללות "ניבולי פה, גידופים, דברי בוז, לעג או שנאה ביחס לאנשים מסוימים או לקבוצות מסוימות של בני אדם; אמירות שמביעות העדפה של קבוצות אוכלוסייה מסוימות על פני קבוצות אחרות ויוצרות אווירה של איפה ואיפה, של משוא פנים, ושל גזענות", אולם, מאידך, באותה נשימה, מכשיר התבטאויות אלו ממש, כל עוד הן נועדו להעביר "מסר הלכתי" לקהל הרב.
לגישתו, התבטאויות המביעות יחס מבזה לתופעת ההתבוללות של יהודים ולקהילת הלהט"ב; המצדדות באיסור הלכתי על מכירה והשכרה של נכסי יהודים לערבים או מגנות שירות נשים בצה"ל, יוכשרו כל עוד הן נועדו להעביר "מסר הלכתי" וכל עוד הן נאמרו "מהפרספקטיבה הדתית-לאומית" של הרב.
עם כל הכבוד, אינני מסכים לגישה זו. הגנה על חופש הביטוי של הרב מסתיימת, לעניות דעתי, במקום שבו עולה מדבריו מסר פוזיטיבי המצדד בהעדפה פסולה של קבוצה מסוימת על פני קבוצה אחרת. אינני מציע לרמוס לחלוטין את היבטיו הפרטיים של רב העיר, שהרי באישיות דו-מהותית עסקינן.
ההבדל בין הספרה הציבורית לפרטית
איש ציבור המכהן בתפקיד ציבורי בכיר הוא בבחינת "אישיות דו-מהותית": כאדם פרטי, הוא נהנה מאישיות משפטית פרטית שאינה תוצר של הדין. כאיש ציבור, הוא נהנה מאישיות משפטית נפרדת הנובעת ממעמדו הציבורי.
על פי רוב ניתן בנקל להבחין בין שתי ישויות משפטיות אלה, ולהשית עליהן, בהתאמה, נורמות משפטיות מסוג אחר: בפועלו בספרה הציבורית, יחולו עליו חובות וזכויות הנגזרות מתפקידו הציבורי. לעומת זאת בפועלו בספרה הפרטית יש לסווגו כאדם פרטי הזכאי לפעול כרצונו.
לעתים מזומנות, ובמיוחד כשעסקיהן ברב עיר, היבטיו הפרטיים מתמזגים עם היבטיו הציבוריים באופן שאינו ניתן להפרדה. בתוך כך עשויות להיווצר נקודות השקה בין שתי ישויותיו המשפטיות, ובעקבותיהן הוא נדרש לאזן את היבטיו הפרטיים והציבוריים.
סיטואציה זו אינה משקפת מצב פתולוגי; היא מחויבת המציאות. כל מי שגורס כי אישיות דו-מהותית יכולה להקיף עצמה בחומות וירטואליות, בתקווה שאלו תחצוצנה חציצה מוחלטת בין פעולותיה השונות, יתבדה.
ככלל, בעידן שבו נפרצו החומות בין "פרטי" ל"ציבורי", יש לאפשר לאישיות דו-מהותית מרחב מסוים של פרטיות גם בפעילותה בספרה הציבורית. באותו מרחב, יש לה גם "משל עצמה" וגם "משל הציבור". על-כן, יש לאפשר לרב עיר, במסגרת חופש הביטוי, לפרש את המקורות ההלכתיים בהתאם להבנתו הדתית.
עם זאת, במסגרת תפקידו כרב עיר - שמקבל את שכרו מהציבור - עליו לייצג את כלל הציבור ולפעול בהתאם לאמות מידה בסיסיות של המנהל הציבורי, ובראשון חובת השוויון. על-כן, אני מציע לאבחן בין פרשנות הלכתית עיונית של מקורות, שלעיתים עשוי להשתמע ממנה מסר מפלה או מבזה כלפי קבוצות שונות (כגון: קהילת הלהט"ב, נשים או ערבים), לבין קריאה פוזיטיבית להפליה או לביזוי של קבוצות אלו. בעוד שהפרשנות העיונית עשויה לחסות בצל ההגנה של חופש הביטוי של הרב, לא כך הם פניי הדברים באשר לקריאה למעשים אופרטיביים, החוצה, לעניות דעתי, את קו הגבול היישר אל ציפוריי ההליך המשמעתי.
קריאה פוזיטיבית על-ידי רב שמקבל את משכורתו מהציבור להעדפה פסולה של קבוצה אחת על פני רעותה הנה הרבה יותר מחציית "הטעם הטוב", כלשונו של השופט שטיין.
יפים לעניין זה דבריו של השופט עמית: "דברים שעלולים לעורר מדנים ואיבה בין זרמים וקהלים שונים בחברה הישראלית על שבטיה וגווניה, אינם נדרשים לתפקידו של המשיב כרב עיר ואין לראותם כ'מסר הלכתי' המכוון לקהלו... כמשרת ציבור, המשיב הוא שלוח של המדינה, וכמו כל שלוח הוא חב למדינה ולציבור כולו חובת נאמנות".
הכותב הוא ד"ר למשפטים, לשעבר עוזרו של היועץ המשפטי לממשלה, מרצה במרכז האקדמי פרס ומחבר הספר "גופים ונושאי משרה דו-מהותיים"