צעיר ערבי-ישראלי צופה על הישוב הערבי אום אל פאחם / צילום: Oded Balilty, Associated Press
הכותרות בתקשורת בימים האחרונים צועקות את תסכול ההמונים עם הסגר שיפתח את השנה החדשה, כשהוא מונח על צלחת החג שתהא עמוסת חרדות. בניסיון לחזור שיגרה אחרי החגים, יגלו ההורים שהלמידה המקוונת תהיה השגרה שלהם ושל ילדיהם, בין גיחות קצרות לבית הספר.
מציאות זו, על כל מורכבותה לכל משפחה בישראל, תעלה את הפערים בין האוכלוסייה היהודית לערבית ותיצור פערים חדשים, שיהיו פועל יוצא לא רק של המוכנות הלקויה של מערכת החינוך הערבית למצבי חירום אלא בעיקר של חוסר האמון השורר בין שלושת השחקנים המרכזיים במערכה: המדינה, הרשויות המקומיות והאזרחים.
אם הכישלון בהתמודדות עם הקורונה בישראל טמון בחוסר אמון הציבור במנהיגיו, הרי שבקרב אזרחיה הערבים של המדינה הוא גדול כפליים. חוסר האמון של האוכלוסייה הערבית הוא פצע שמדמם מאז אירועי אוקטובר 2000, שבהם נהרגו 13 אזרחים ערבים על ידי המשטרה ומשמר הגבול. מאז התעצם חוסר האמון בין הצדדים עקב חוסר ההצלחה של המשטרה בהתמודדות עם אתגרים חברתיים בחברה הערבית כגון שיעורי האלימות והפשיעה, לצד השסע ההולך וגובר בין יהודים לערבים. אם כן, מדוע שדווקא בתקופת הקורונה משהו ישתנה בתרחיש הידוע מראש?
חוסר נגישות לחינוך המקוון לצד תנאי חיים קשים
המציאות שבה חיים מרבית האזרחים הערבים מאופיינת בעוני מחפיר, שהיקפו כולל 47% מהמשפחות הערביות הנמצאות מתחת לקו העוני. כך, בכל משפחה ערבית שנייה בישראל ישנם ילדים שאינם פנויים ללמידה מבחינה רגשית בשל התמודדותם עם תנאי חיים קשים. סגירת בתי הספר ואובדן מקומות עבודה של הוריהם תחמיר את מצבם, וודאי של אלה שאין ברשותם מחשב או גישה לאינטרנט (כ-50%). תמונת המצב בחברה הבדואית קיצונית ועגומה יותר, בה שיעור הגישה לאינטרנט מוערך בכ-33%. שלא לדבר על תושבי היישובים הבלתי מוכרים בנגב, שנמנעת מהם גישה לתשתיות של חשמל ותקשורת.
חוסר נגישות התלמידים הערבים לחינוך המקוון מתבטא גם בכך שלמרות שאתרי משרד החינוך אמורים לשרת את כלל ההורים והתלמידים - רוב התוכן בהם מוצג רק בעברית, ומזה כמה שנים שאין מפקח ארצי ערבי לנושא תקשוב מערכת החינוך וחסרות הדרכות למורים בשפה הערבית שמותאמות לצרכיהם הייחודיים. כל אלו עלולים להביא להגברת נשירת תלמידים שגם כך מנותקים כבר חצי שנה מחינוך. השלכה נוספת היא החמרת הפערים ההישגיים הקיימים בין התלמידים היהודים לערבים (המתבטאים לדוגמה בפער של 84 נקודות בציון הבחינה הפסיכומטרית ובפער של 21% בשיעור העמידה בדרישות האוניברסיטאות).
גם כשמשרד החינוך מנסה לצמצם את הפערים בין הקבוצות, הרשויות המקומיות החלשות מגדילות אותם בשל חוסר יכולתן להשקיע תקציבים בחינוך. נתח גדול מבין היישובים הללו תופסות הרשויות המקומיות הערביות שמדורגות בתחתית הסולם החברתי-כלכלי (אשכולות 1-3). בחלקן אף פועלת ועדה ממונה שמנציחה את חולשתן ומגבירה את התלות בשלטון המרכזי, שמשקיע בתלמיד הערבי 75% פחות מאשר בתלמיד היהודי. נוכח האקלים הפוליטי בישראל, חוסר האמון השורר בין האוכלוסייה הערבית ומנהיגיה לבין הממשלה, ודאי לא יתרום לשיתוף פעולה שיועיל לתלמיד הערבי, שבתקופת הקורונה מצבו הוחמר. לא פחות חמור מכך הוא חוסר האמון בין תושבי היישובים הערבים לבין העומדים בראשם, הקשור בליקויים קשים בניהול ובמתן שירותים מוניציפאליים.
יש צורך ביוזמה, ליצירתיות ולבניית אמון הדדי
התמודדות מערכת החינוך ביישובים הערביים עם הקורונה תובעת מהרשויות לקחת את ניהול המשבר לידיהן וליצור אמון עם תושביהן ופרקטיקות יצירתיות להצלת התלמידים מהכאוס החינוכי. גם המדינה תידרש לכך: ליוזמה, ליצירתיות ולבניית אמון הדדי. כל אלו וודאי לא באים לידי ביטוי לאחרונה, למרות שבשבוע שעבר כששר הביטחון הודיע שביישובים האדומים יוצבו חיילים שיפקחו על קיום ההנחיות הוא הדגיש כי "רק בעבודה משותפת הדבר הזה יצליח".
אך כיצד תיתכן עבודה משותפת כשלתחושתם של האזרחים הערבים מופעל עליהם שוב ממשל צבאי, וכשרוני גמזו טען בתקשורת שההתנהלות של החברה הערבית לאחר חג הקורבן "כמעט גרמה לפיגוע תחלואתי". אמנם האחריות להתפשטות המגפה ביישובים הערביים מוטלת גם על התושבים עצמם.
אך אולי אם ישתנה היחס של המדינה לאזרחיה הערבים, והיא גם תשקיע את המשאבים הראויים, הקורונה תהיה הזדמנות לחשוב האם להמשיך לצבוע את היחסים בין המדינה לערבים בצבעי הרמזור של גמזו או לבחון את מהותם. הזנחת שחקני המערכה (המדינה, הרשויות המקומיות והאזרחים), כל אחד את תפקידו ואחריותו, תביא לאובדן דור שלם.
ד"ר עירית הרבון, ומוחמד אבו נסרה הם מרצים בבית הספר לחינוך במסלול האקדמי של המכללה למינהל