בנימין נתניהו ובני גנץ / צילום: Associated Press
אי אפשר היה להתעלם מאותות המצוקה של חברי כחול לבן בימים האחרונים, במהלך חקיקת חוק הסמכויות - הגבלת ההפגנות. הם הסתובבו בכנסת בפנים נפולות והתקשו לתת גב למהלך שהם עצמם אמורים לקדם. מראה דומה זכור רק מערב הקמת הממשלה, ואז עוד הייתה להם אמונה בצדקת הדרך, וקצת חיוכים נרגשים. כדי לתמוך את חברי סיעתו, כינס אתמול בערב בני גנץ ישיבת סיעה שארכה לא פחות משלוש שעות, הטלפונים הושארו בחוץ, והמטרה הייתה לפרוק את הלחץ בפנים ולא בתקשורת - ואז לצאת ולהעביר את החוק.
חוסר אונים, כך הבינו בהנהלת המפלגה, הוא לא חומר שיווקי טוב. כניעת חברי הכנסת של המפלגה ללחץ שהופעל עליהם על ידי המפגינים והצורך להצטדק מבריח מצביעים ולא מביא אותם בהמוניהם. חברי הכנסת שנכחו בישיבה דיברו לאחריה על הממלכתיות של גנץ והרצון שלו להמשיך ולתמוך את הממשלה, במקום להוביל אותה לבחירות המתבקשות באין תפקוד רוחבי. בכחול לבן טוענים כי זו הבחירה הממלכתית, אך בפועל חלופת המהלומות הפנימית בממשלה ובקואליציה, אי יכולת קבלת ההחלטות וחוסר המנהיגות האחודה היא הבחירה הקלה לא הנכונה.
הציבור הישראלי נשכח בבית בסגר הראשון
שניים משרי כחול לבן הסבירו במהלך השבוע האחרון, מי בפייסבוק ומי במכתב-כמעט-התפטרות, שהם עושים בחירות קשות כדי להישאר בממשלה, אבל בממשלה שהוקמה רק לצורך אחד - טיפול בקורונה - וכושלת בו, זה לא מספיק. הבחירה להישאר בממשלה צריכה לעבור מהמישור הפאסיבי של שהייה לפעולה - קבלת החלטות, הנעה לפעולה וכמו שאוהב לומר נפתלי בנט - ידיים על ההגה של מי שנמצא בתוכה. ממלכתיות זה לא לשאת נאומים "נכונים". זה לפעול בכיוון הנכון, או לפעול בכלל. אחרת זה סתם לחמם כיסא.
ועכשיו לחלק הארי של הממשלה בניצוחו של נתניהו. אחרי שהקדישו שעות של דיון ציבורי לנושא ההפגנות, התראיינו, צייצו והורידו לטמיון שעות של דיונים בממשלה, אם אפשר לחזור לדבר על ואל הציבור הישראלי, זה שנשכח בבית בסגר הראשון. מאז האביב, אין איש מדבר אל הציבור בבית, מימין ומשמאל מנהלים קמפיין בחירות מעל ראשו. זו לא אווירת בחירות. אלה בחירות ממש. וההחלטות - פופוליסטיות בהתאם.
הראשונים בקבלת ההחלטות השגויות היו נציגי הציבור החרדי שנכנעו ללחץ הציבור כבר לפני מספר שבועות, ומנעו את הסגר הנקודתי בערים האדומות, שלמרבה הצער היו חרדיות (וערביות). פרופ' גמזו, שביקש להגן על ההמלצה שהוביל בוועדת חוקה של הכנסת במשך שעות, הוזז הצדה בלחץ הפוליטיקאים על נתניהו שטענו לאפליה -והתוכנית נגנזה. את התוצאות ניתן לראות אדום על גבי לבן בגרפים של השבועיים האחרונים. התחלואה במגזר החרדי מרקיעה שחקים, ובהתאם גם אי הציות להנחיות.
לא פלא שבמצב הנוכחי נתניהו מאבד את אמון הציבור
ועכשיו להפגנות. אם רק הדיון על קיומן היה נערך במישור הלאומי, היה ברור גם לשרי כחול לבן שנדרש מסר אחיד לציבור: המגפה מכה בנו, ההתקהלויות לכל מטרה צריכות להיעצר. דיון כזה גם היה נגמר תוך שעה קלה, ומותיר את הזמן להחלטות בצרכי החיים של מצביעי כחול לבן והליכוד כאחד: למשל, הכנת מתווה מסודר לחזרה ללימודים אחרי הסגר, בקפסולות ולגילאים הצעירים בלבד.
למשל, ניהול המשבר לגיל השלישי והסדרת הבדיקות והטיפול בבתי האבות. גם כאן, השרה מירב כהן - שניסתה להעלות את הנושא לדיון בישיבת הממשלה האחרונה - פשוט נדחקה הצדה. למשל, השתלטות על מצוקת בתי החולים המתגברת ופתרון לנושא כוח האדם החסר.
וכמובן, ואולי החשוב ביותר: דיון במה יהיה אחר כך. הבוקר כבר התבשרנו שהדיון במתווה היציאה מהסגר נדחה למועד אחר. אבל בעלי עסקים רוצים לדעת להיערך לפתיחה כן-או-לא אחרי החגים, הורים רוצים לדעת האם ילדיהם יחזרו ללימודים, ועד מתי יוגבל חופש התנועה שלהם.
נתניהו כבר הודה בימים האחרונים שהסגר צפוי להימשך במתכונת כזו או אחרת מעבר לשמחת תורה כדי לבלום באמת את הזינוק בתחלואה ובמספר המתים. הברור מאליו הוא שגם נדרשת תוכנית.
אבל איך אפשר לקבל החלטות בממשלה עצומה (ונניח לעלויות שלה), ובוועדות שרים עתירות דעות? כל ישיבה נמשכת שעות, ובסופן שתי מסיבות עיתונאים - אחת לבוחרי הליכוד ואחת לבוחרי כחול לבן. ולאזרחים? אין. והחלטות? לא היום, אולי מחר.
לא פלא שבמצב הנוכחי נתניהו, כמו הממשלה כולה, מאבד את אמון הציבור. הוא ראש הממשלה בפועל, והוא נושא באחריות למדיניות ההימנעות. בינתיים נראה שהביקורת הציבורית והירידה בסקרים אל מתחת ל-30 מנדטים השפיעו, ושינוי כיוון, גם אם זעיר, נראה באופק. נתניהו קיים בימים האחרונים שני תדרוכים לציבור בפייסבוק, שבהם ענה על השאלות והבהיר ולו במעט את תמונת המצב. עם עוד קצת מאמץ (או עוד סקר פוליטי מטלטל) אולי נראה בימים הקרובים גם מסיבת עיתונאים של נתניהו וגנץ יחד מסבירים לציבור כולו איך ומתי יוצאים מהסגר.