המועצה הפדרלית הלאומית של איחוד האמירויות / צילום: Federal National Council
כשההרפתקן הבריטי וילפריד תזיגר בילה חודש באבו-דאבי בסוף שנות ה-40, כדי להתאושש מהמסע הרגלי שבו חצה את מדבר חצי האי-ערב עם קבוצת בדואים, הוא נדהם מ"חוסר הביטחון התמידי השורר באזור". "כל שייח נלחם על גיוס השבטים הבדואים השונים לצרכיו... מריבות מקנאה או אינטרסים נמשכות דורות", כתב בספרו, "Arabian Sands".
תזיגר גם נפגש עם שליט אבו-דאבי דאז, שאחבות בין-סולטאן, שקיבל את פניו במצודה המוגנת שבה התגורר עם משפחתו, ו"פתח במתקפה חריפה נגד היהודים" בעקבות הקרבות בפלסטינה. "היה נראה שאינו בוטח באף אדם", כתב הבריטי. "הייתה לו סיבה טובה לכך: מתוך 14 שליטיה הקודמים של אבו-דאבי, רק שניים מתו בשיבה טובה בעודם בשלטון".
הביקור נעשה לפני שהנפט שינה מקצה לקצה את מצבן של המשפחות השולטות באמירויות שלחופי המפרץ הפרסי; לפני שאחיו של שאחבות הדיח אותו ואיחד את שבע האמירויות - עג'מאן, פוג'יירה, ראס אל-ח'ימה, שארג'ה, אום אל-קיוין, דובאי ואבו-דאבי - ליישות אחת ב-1971; לפני שאיחוד האמירויות נהפכה למדינה קטנה עם כוח עצום, גם בגלל מיקומה הגיאוגרפי וגם בשל הכנסות הנפט האדירות שלה. אבל דבר אחד נשאר דומה: בית נהיאן עדיין שולט באבו-דאבי, הגדולה מבין האמירויות, וכך גם המצב בשושלות השולטות באמירויות האחרות.
משטר סמכותני עם פרלמנט סמלי
יותר מכל, הדבר מעיד על העובדה שאין דמוקרטיה באיחוד האמירויות. יש במדינה פרלמנט סמלי, שמחצית ממושביו נבחרים בהליך מוטל-בספק על ידי הציבור, ומחצית מהם ממונים על ידי המשפחות השליטות. ההחלטות החשובות מתקבלות על ידי שליטי שבע האמירויות, כאשר אבו-דאבי היא החשובה בהן.
זהו משטר אוטוריטארי (סמכותני) שבעשור האחרון עבר לדיכוי האופוזיציה באופן פעיל. במדד הדמוקרטיה של מגזין "אקונומיסט" לשנת 2019, ממוקמת איחוד האמירויות במקום ה-145 מתוך 163 מדינות (ישראל במקום ה-28).
בעוד שבעבר, כפי שמספרים פרשנים ומומחים לאזור המפרץ הפרסי, הייתה איחוד האמירויות מקום נייטרלי יחסית מבחינה פוליטית וליברלי, הדברים השתנו בקיצוניות בעשור האחרון. מאז האביב הערבי, המדינה "לקחה צד" בעימות נגד איראן ונגד טורקיה ותנועת האחים המוסלמים. היא חברה לערב הסעודית, התערבה בתימן, סייעה למצרים להיחלץ משלטונו של מורסי ונלחמת בעקיפין באנקרה כל הדרך ללוב. את הקרבות בין השבטים היריבים החליפו עימותים בקנה מידה גדול הרבה יותר - ציר ארה"ב-ישראל-סעודיה מול איראן. במקביל, היא גם התחילה ברכש נשק מסיבי מארה"ב, מצרפת ומבריטניה, בין השאר.
בהתאם, התערבות זאת גרמה לערעור המצב הפנימי במדינה עצמה. בשם החשש לשלטון והמלחמה באיראן, גבר הפחד מהפיכה מקומית בסגנון האביב הערבי. ארגונים הקשורים ל"אחים המוסלמים", שמבקרים באופן גלוי את העובדה שהשלטון עובר בירושה, מוגדרים כארגוני טרור; פעילים נגד המשטר, מסיבות שונות ומגוונות, כולל כאלה שדורשים שקיפות ודמוקרטיה, נידונו לתקופות מאסר של שנים על "הפצת שקרים והעלבת השליטים"; ארגוני זכויות אדם אינם מורשים להיכנס למדינה, ולפי העדויות האחרונות, המשטר באיחוד האמירויות עושה שימוש מסיבי בכלי מודיעין שמספקות לו חברות סייבר ישראליות כדי לעקוב אחרי האופוזיציה ולדכא אותה.
נוסף על כך, האופי המיוחד של החיים באיחוד האמירויות, ובמיוחד בדובאי (העיר הגדולה ביותר במדינה), שבה 90% מהתושבים הם עובדים זרים המגיעים למדינה לזמן קצוב - גורר ביקורת בעולם בנושא זכויות עובדים, ובעיקר האשמות בניצול.
צעד לשוויון בשכר בין נשים לגברים
ואולם איחוד האמירויות פועלת רבות לשנות את התדמית שלה. בנוגע לשוויון מגדרי, למשל, המדינה מתבססת על חוק השריעה, ונשים באופן כללי נמצאות בעמדת נחיתות בהשוואה לגברים. היא נמצאת במקום ה-120 (מתוך 153) בין המדינות במדד השוויון המגדרי של הפורום הכלכלי העולמי (WEF). אמנם מדובר במיקום גבוה יותר מרוב המדינות הערביות האחרות, אבל זה רחוק משוויון. במשרות הבכירות במגזר הציבורי והפרטי, נשים מחזיקות רק 15% ורק 28% מהנשים במדינה עובדות.
אבל בחודש האחרון, למשל, הוצא צו רשמי שנוקט צעד משמעותי, שלא ננקט במדינות מערביות, למען שכר שווה לנשים וגברים. הצו קובע כי החל ב-25 בספטמבר, נשים וגברים יקבלו שכר זהה, אם הם בתפקידים דומים ובמעמד זהה. "החוק יחזק את מעמדה האזורי והבינלאומי של איחוד האמירויות" בשם צמצום הפער המגדרי, לדברי שר החוץ של המדינה.
כמה מהמבקרים החריפים, כמו ארגוני זכויות האדם שקוראים למדינה לשחרר את האסירים הפוליטיים, טוענים כי הצעדים הפרוגרסיביים הם העמדת פנים בלבד. אחרים מדברים על שינוי הדרגתי שעובר עליה. בכל מקרה, מעמדן של המשפחות השולטות הוא מעל לכל דיון.