יום הגבלת ההפגנות הוא יום שחור למדינה דמוקרטית. היום הזה שבו עבר חוק המגביל מפגינים בישראל, צריך יהיה להיזכר לשנים ארוכות. חופש ההפגנה הוא אבן יסוד בדמוקרטיה, הוא המימוש הבסיסי לחופש הביטוי. קשה לחשוב על רגע יותר מדכא מיום העברת חוק הגבלת ההפגנות בכנסת ישראל ה-23.
בשיאם של ימים קשים לציבור הישראלי, באה גם המכה הזו, כמו פטיש כבד על הראש.
המוטיבציה הפוליטית להגבלת ההפגנות, הגיעה מבית היוצר של היעד העיקרי של המפגינים, ראש הממשלה בנימין נתניהו, הנאשם בשלושה תיקים פליליים ובעל האינטרס להשתיק את הקולות נגדו.
למעט שבדיה, אין אף דמוקרטיה מערבית שספר חוקיה כולל מגבלות שכאלה. אצל השבדים, מדובר בסעיף מתוך חוקה שאושרה ב-1974 ולא בחוק שהומצא החודש, מטעם שלטונו של ראש ממשלה נאשם. לו רק הייתה לנו חוקה בישראל, אפשר היה להתחיל לנהל שיח על איזונים ובלמים.
במשך שבועות שמענו את הספין: המפגינים מפיצים מחלות בכך שלא שומרים על שני מטר מרחק ועל התקהלויות של פחות מ-20 איש.
אך את נתוני התחלואה הקשים ברחבי ישראל, עם עליה דרמטית במספר החולים בערים ובשכונות החרדיות לא ניתן להסתיר, לא ניתן לכבס.
בהפגנות לא השתתפו (כמעט) חרדים, ולכן הממשלה הישראלית ניצבת במערומיה בפני הישראלים: ספינולוגים, שקרנים, רומסי זכויות האדם.
בכחול לבן לא מעוניינים למגר את המגפה, אלא רק לרצות את הציבור הדתי
בליכוד הסתערו על הספין בחפץ לב. לגונן על ראש הממשלה נתניהו, בשני מעונותיו -ירושלים וקיסריה - שם התכנסו המפגינים. לנתניהו יש בייס, ימני ודתי ואותם לא מעניין שהעליה בתחלואה מתרחשת בבתי הכנסת ובישיבות. את הכשלים הללו הם מעבירים מתחת לרדאר.
לא שמענו מי מהם מתבטאים בבוטות (השמורה רק ל-20 אלף מפגינים בלבד) נגד הפרות הקורונה בישיבות. מטעם המשטרה, אין כמעט אכיפה ואם יש כזו, לא רואים את השוטרים מחלקים קנסות או מטפלים בלב הבעיה.
כחול לבן, בהובלת בני גנץ, גבי אשכנזי ואבי ניסנקורן, חתומים גם הם על החוק המביש ועל התקנות שסוגרות מפגינים בתחום היישוב.
כיצד אתם משווים מליונים של מתפללים, שלוש פעמים ביום, בראש השנה, יום כיפור וסוכות - אל מול 20 אלף איש, פעם אחת בשבוע, באוויר הצח?
כיצד התנהגותם של ראשי כחול מסתדרת עם המפלגה שנכנסה לממשלה כדי להיאבק בקורונה? אצלם, בדיוק כמו בליכוד, לא ממש מעוניינים למגר את הקורונה, ועקרון העל הוא לא להרגיז את הציבור הדתי, לא לפגוע ולאפשר למגיפה להשתולל לכל פינה.
כחול לבן, דרך ארץ והעבודה, דהרו, יחד עם הליכוד, לשימוש דורסני באיכוני השב"כ, כלי שלא הופעל באף מדינה דמוקרטית תוך פגיעה אנושה בזכות לפרטיות. כעבור חצי שנה, אנחנו יודעים שלא נבלמו שרשראות הדבקה באמצעות הכלי השב"כי, אלא להפך. אם את החרדים מלכתחילה לא ניתן היה לאכן (בשל שימוש בניידים דור קודם), הרי שכלי השב"כ גרם למנהיגים לעצום עיניים בפני עצם הבעיה.
באמצעות הכסות הביטחונית שלבשו גנץ, אשכנזי, ניסנקורן וגם יו"ר ועדת חוץ ובטחון צביקה האוזר, הם לא פעלו במקום ובזמן הנכון עם המגיפה.
גנץ בראשות משרד הביטחון הבטיח לנו שהגוף שינהל את המאבק במגיפה יהיה זריז, ויעיל ממשרד הבריאות. גם שם, הבטחות סרק. אין תוצאה.
אנחנו מקבלים את תמונותיו של גנץ מסייר בערים החרדיות, משוחח עם המנהיגות המקומית, לפעמים מלווה בשרת התפוצות ח"כ עומר ינקבליץ' מנסה כביכול להשפיע על רבנים וראשי ערים לבלום את הפצת המגיפה.
מה נשאר מנתיב הסיורים של גנץ בערים החרדיות?
הם למדו מנתניהו: מה שלא מצולם לא קרה. אז הפוזה בשכונות ובערים החרדיות חשובה ויופי ששומרים על קשר, אבל מה עם תוצאות? אין דרך אחרת להסתכל על נתיב הסיורים הנרחבים של גנץ ולהפנים - זה הכל תמונות, זה הכל הודעות לעיתונות.
כל הנורות האדומות הבהבו. פרופ' גמזו אמר לשרים שהטיסות לאומן יהוו בעיה והנה הייתה חזרה לישראל עם חולים על 17 טיסות. בחלק מן הישיבות מספרים שהם הקפידו על מתווה קפסולות, ובדיעבד, שיעורי התחלואה גבוהים. הכיצד? בוודאי שלא הייתה הקפדה או שלא ניתן ממילא לשמור על תנאי הפרדה בתוך המוסדות הצפופים.
גם לקראת סוכות מספרים לציבור הרחב שאסור לעמוד יותר מ-20 איש, ולהפגין. וזה, רק ליד הבית ומיד מתגלה שסוכות גדולות, עם איוורור ושני פתחים יותרו לכל. סגרו את חיילי צה"ל בבסיסים לחודש, כדי למנוע ייבוא המגיפה פנימה, אבל ברחבי ישראל שמחת החג תתקיים ותתממש. יש עוד מישהו בישראל שמאמין שכך תיבלם המגיפה?
מעט האמון שהיה בנבחרי הציבור נגמר
השבועות הללו הם תום עידן בישראל. מעט האמון שהיה לנבחרי הציבור נגמר. המגזר העסקי זועם, על סגר מלא, מחיר כבד אותו משלמים בשל שיעורי התחלואה העצומים.
הורים לילדים קטנים נצורים בביתהם ולא יכולים לעבוד, אפילו לא מן הבתים. מערכת החינוך הציבורית סגרה את שעריה, אבל מישהו מאמין שבישיבות יפסיקו ללמוד?
וכך הלאה והלאה. אינספור כשלים של הממשלה המנופחת ביותר בתולדות המדינה צפים על פני הקרקע. העדר חזון, העדר אכפתיות, סרבול מנהיגותי, ואין מנהיג אחד שיקום ויגיד שבמדינה הזו יתרחש הדבר המינימלי ביותר, יונח תקציב.
מחול השדים סובב סביב נתניהו והאינטרסים הצרים שלו. ראשי מפלגתו מאיימים בוקר וערב (היום זה ח"כ מיקי זהר) בבחירות. אבל העיקר, שהם תחמו וצמצמו את ההפגנות.