רקדני הבלט הלאומי בצ'כיה עם מסכות פנים / צילום: David W Cerny, רויטרס
שירה, דיבור ושימוש בכלי נשיפה בחלל סגור כבר ידועים כגורמים המגבירים את הסיכון למחלת הקורונה. ומה לגבי ריקוד? פרופ' דוד קטושבסקי מהיחידה להנדסה סביבתית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב טוען כי הריקוד עלול להגדיל את הזמן שבו הווירוסים שוהים באוויר.
קטושבסקי עוסק מזה 30 שנה בתחום של דינמיקה של חלקיקים טיפתיים במערכות שונות, כולל רסיסים הנפלטים ממערכת הנשימה. במסגרת מחקריו בדק את המרחק אליו טיפות הנפלטות מדרכי הנשימה עשויות להגיע ומשך הזמן בו הן שוהות באוויר. בניסוי שנערך לאחרונה, הוא בחן את ההשפעה של הריקוד על פיזור הרסס הטיפתי, כפי שנמדד במכשירים מיוחדים שנועדו לאתר באוויר חלקיקים של עד 10 מיקרון (חלקיקים שעלולים לחדור למערכת הנשימה). במחקר השתתפו גם ד"ר ויקטור מולטנן והדוקטורנט חמדי אבו זיאד.
הסתבר שכאשר נמדד הרסס של אנשים שנעו בחדר סגור אך לא ביצעו פעילות גופנית מיוחדת, הרסס היה נמוך משמעותית, לעומת כאשר אותה כמות אנשים בחדר התנועעו וקפצו.
קטושבסקי מעריך כי מעבר לכך שכדי לנוע עלינו לשאוף ולנשוף בקצב ובעוצמה גבוהים יותר, יש גם משהו בתנועה כלפי מעלה שמגביר את הסיכון. בתנועה כלפי מעלה אנחנו גוררים איתנו את החלקיקים כמו מטוס שממריא וסוחב איתו את האוויר סביבו. נוצרת דינמיקה של זרימת האוויר סביב הגוף, המאריכה את הזמן בו שוהות הטיפות הזעירות באוויר, לפני שהן נופלות לאדמה.
כך, אם אדם הנגוע בקורונה פולט טיפות זעירות. וקבוצה של אנשים רוקדת או קופצת סביבו, הטיפות ירחפו באוויר זמן רב יחסית, והרוקדים יהיו חשופים זמן רב לטיפות הנגועות.
"רציתי להמחיש לציבור מה זה ריכוז חלקיקים השוהים באוויר. מאחר ולא רואים אותם, קשה להבין שהם שם. זה העניין בקורונה, קשה לתפוס שחלקיקים שהם בלתי נראים יכולים להוות סיכון. חשוב גם להבין שהמסכה כמו כל מערכת סינון אינה מהווה חסם מושלם כנגד חלקיקים זעירים שכאלה", סיכם פרופ' קטושבסקי.