מרוץ הפורמולה 1 באבו דאבי. האמירתים השקיעו במסלול כ-1.3 מיליארד דולר / צילום: Luca Bruno, Associated Press
החודש זכה הרוכב הסלובני טאדיי פוגצ'אר בטור דה פראנס, לאחר מהפך דרמטי בקטע האחרון של המרוץ. למרות שמדובר בילד בן 21 שמנצח במרוץ כל כך יוקרתי, חלק מהכותרות הוקדשו דווקא ל"ניצחון ההיסטורי" של רוכב שמשתייך לקבוצה מאיחוד האמירויות. מה הקשר לאיחוד האמירויות ולקבוצה שכל הרוכבים שהתחרו תחתיה במרוץ הם מאירופה? לא הרבה. חוץ מכסף, כמובן.
כמו במקרים קודמים, גם כאן הצליחה המדינה שאין בה תשתיות ספורט והיסטוריה ספורטיבית לזנק לפסגת הספורט העולמי, באמצעות הזרמת הון. לפני שלוש שנים החליטו באמירויות לפרוץ גם לשוק הרכיבה העולמי, ולשם כך לקחו חסות על קבוצת אופניים אירופית מרוסקת כלכלית - שיטה שקצת מזכירה השתלטות על שלד בורסאי. לתוך הקבוצה הוזרמו עשרות מיליוני דולרים באמצעות הסכמי חסות שנחתמו עם חברת התעופה הלאומית אמירייטס ועם בנק FAB ( First Abu Dhabi Bank ). אחרי שלוש שנים, כאמור, הכסף השיג את מטרתו הסופית.
זה אולי לא הדבר הכי יפה ומקובל בספורט, שתומך בתהליכי עבודה ארוכי טווח, סמל, מסורת של קבוצות ואוהדים, אבל עם המעבר של הספורט לבעלות פרטית החלו גם באמירויות לקצר תהליכים. ואין כמו הספורט להשיג קצת יחסי ציבור טובים.
אחרי שנים של גישושים יצא ב-2008 לדרך הניסוי הגדול הראשון - קבוצת הכדורגל מנצ'סטר סיטי נרכשה על ידי זרוע השקעות פרטית שבבעלות שייח' מנצור בין זאיד אל נאיאן, ממשפחת המלוכה מאבו דאבי, תוך הבטחה להפוך את סיטי ל"אחת מהקבוצות המשפיעות בעולם". זו נשמעה בשעתו כמו בדיחה טובה: סיטי הייתי קבוצה שלא ראתה אליפות מאז 1968.
ההמשך ידוע: הכסף סגר פערים של עשרות שנים בתוך שלוש שנים בלבד. מאז השקיעה משפחת המלוכה לפי פרסומים כ-1.4 מיליארד ליש"ט במועדון, שהחל לזכות באליפויות בשרשרת, והפך למוקד משיכה לשחקנים מובילים בעולם. בהמשך השתלטה זרוע ההשקעות מאבו דאבי על קבוצות כדורגל נוספות מניו יורק, מלבורן, מונטבידאו, לומל (בלגיה), סיצ'ואן, יוקוהמה ומומבאי.
מה התועלת בהחזקת בקבוצות כדורגל ברחבי העולם? בחלק מהמקומות מדובר בשער כניסה לפרויקטים אחרים. הכניסה למנצ'סטר הובילה, למשל, לקשרי נדל"ן בעיר, שבמסגרתם הפכה החברה מאבו דאבי שותפה בבניית פרויקט של 6,000 יחידות דיור בחלק המזרחי של מנצ'סטר, שהוא גם, במקרה או שלא, האזור שבו ממוקם האצטדיון הביתי של מנצ'סטר סיטי. אצטדיון איתיחד, כמובן.
תופסים במה עם חסויות
רכישת קבוצות היא זרוע אחת לכניסת האמירויות לשוק העולמי. זרוע מרכזית נוספת היא הזרמת כספים לקבוצות או גופי ספורט דרך הסכמי חסות, בעיקר באמצעות שתי חברות התעופה הלאומיות - אמירייטס ואיתיחד איירווייז, כאשר גם הבנקים הגדולים באמירויות לוקחים את חלקם בעוגה.
מנצ'סטר סיטי "שייכת" לאיתיחד, שמפרסמת על חזית החולצה כנותנת חסות ראשית; ריאל מדריד, פריז סן ז'רמן, ארסנל, בנפיקה, מילאן ואולימפיאקוס נהנות מחסות של אמירייטס. ההסכם של ריאל, למשל, עומד על 280 מיליון אירו - 70 מיליון לעונה כפול 4 עונות, כאשר החוזה מסתיים ביוני 2022. אמירייטס גם מפרסמת בטורנירי גולף, וחתומה כנותנת חסות רשמית מאז 2016 של קבוצת הבייסבול לוס אנג'לס דודג'רס.
השיטה של תמיכה בקבוצות ספורט באמצעות הסכמי חסות מהאמירויות החלה ב-1987, אז נחתמה עסקה של אמירייטס למרוץ סירות בדובאי. ב-2001 נעשה הגישוש הראשון בכדורגל העולמי עם חסות בין אמירייטס לצ'לסי האנגלית, וכמה שנים לאחר מכן החליטה חברת התעופה של האמירויות ללכת בכל הכוח על ספורט, כשחתמה על הסכם חסות עם ארסנל בסך 100 מיליון ליש"ט מ-2006 עד 2021. מאז הוא שודרג והוארך עד 2024, כאשר היקפו נאמד בכ-200 מיליון ליש"ט.
הסכמי חסות הם הנקודה שבה יכול שוק הספורט הישראלי למצוא את עצמו נהנה מההסכם שנחתם לאחרונה בוושינגטון. הרעיון השיווקי של חברות התעופה מהאמירויות הוא חתימת עסקאות עם קבוצות שממוקמות ביעדים שהחברה טסה אליהם, וכמובן, בענפים שמשודרים ונחשבים לבעלי משיכה בקרב צופי טלוויזיה. השקת קו תעופה לישראל, עם קצת עזרה מצד גורמים מדיניים, עשויה בהחלט להניב גם עסקה מעניינת לקבוצה ישראלית או לגוף ספורט מקומי.
טובים באירוח תחרויות, פחות בהשתתפות
מה קורה בתוך האמירויות? כאן צריך להפריד בין שני דברים: אירועי ספורט בינלאומיים שמתקיימים שם בהשקעות אדירות, לצד הספורט הרעוע שמתקיים במדינה, ושבו אין לא כסף ולא הצלחות גדולות.
אירועי הדגל שמתקיימים באמירויות ומושכים את טובי הספורטאים בעולם מתקיימים בשלושה ענפים מרכזיים: פורמולה 1, קריקט וטניס. במסלול הגרנד פרי שנבנה על אי מלאכותי באבו דאבי, אשר מארח את מרוץ הלילה המסיים של עונת הפורמולה, השקיעו האמירתיים על פי פרסומים כ-1.3 מיליארד דולר.
לצד המרוץ מתקיימים טורנירים גדולים של טניס, שהביאו את טובי השחקנים בעולם בזכות פרסים כספיים נדיבים ואירוח גרנדיוזי. הראשון הוא טורניר בדובאי שמתקיים מאז 1993 (והיה אחד מאירועי הספורט המשמעותיים הראשונים שאירחו באמירויות), והשני הוא הטורניר שמתקיים באבו דאבי מאז 2009.
במסגרת הניסיון להכניס אייקונים בינלאומיים מתחום הספורט לאמירויות, נחתם ב-2012 הסכם עם ריאל מדריד להקמת עיר נופש על אי מלאכותי באחת מערי המדבר, בהשקעה של מעל מיליארד דולר. הרעיון היה לחזק את הקשר השיווקי למועדון. בסופו של דבר הוא לא יצא אל הפועל, אבל הכוונה ברורה.
אלא שהניסיון להפוך את האמירויות ל"מוקד של הספורט העולמי" לא באמת מצליח. בעיקר כי את המשבצת/גימיק של מפרצית שמארחת אירועי ספורט ענקיים בסכומי כסף גדולים כבר תפסה קטאר. אחרי סאגת הזכייה של אירוח מונדיאל 2022 בקטאר, ושרשרת האירועים והשחיתויות שהובילו לזכייה של מדינה ללא תשתית ספורט באירוע, נראה שיידרשו עוד שנים ארוכות כדי שאירוע בסדר גודל כזה, או אפילו שמתקרב אליו, יגיע למפרץ.
לגבי הספורט שמתקיים במדינה - כמו שהכסף זורם החוצה מהאמירויות לקבוצות כדורגל באירופה ולהסכמי חסות, כך נותר הספורט במדינה פנימה מדולדל ונטול הצלחות. הבעיה העיקרית היא מיעוט ב"חומר מקומי" - 88% מהתושבים באמירויות הם זרים, וההיצע המקומי של ספורטאים הוא דליל ולא איכותי מספיק. לפני שנתיים העבירו באמירויות חוקים שנועדו להקל על האזרוח, בין היתר כדי לאפשר לשחקנים זרים להשיג דרכון מקומי ולשחק בנבחרות המקומיות. אבל הרמה המקומית עדיין נמוכה מאוד.
ליגת הכדורגל, שהיא הענף הפופולרי במדינה, לא מתרוממת. הליגה הבכירה מונה 14 קבוצות, ומשחקים בה זרים מהדרג הנמוך, בעיקר ברזילאים. היא לא פופולרית מספיק ולא מפותחת מספיק, גם לא בהשוואה לרמה של ליגות באסיה, וכשכוכבים כבר נוטשים את אירופה הם מעדיפים את הכסף שמשולם בסין. בעונה האחרונה עמד מממוצע הקהל למשחק על 2,300 צופים, וזו הייתה שנה טובה - שנה לפני כן עמד ממוצע הקהל על 464 צופים בלבד.
גם בבמה האולימפית אין במדינה תשתית שמביאה הישגים, ומה שנותר הוא הבאת ספורטאים מחו"ל שיתחרו תחת דגל האמירויות. השיטה הזאת הובילה לאחרונה הצלחה: במשחקי ריו 2016 גרפה המדינה מדליית ארד, המדליה השנייה אי פעם במשחקים בתולדות האמירויות. גם כאן הכסף הוא שהביא אותה: את המדליה השיג הג'ודוקא ממולדובה סרג'יו טומה, ש"יובא" לאמירויות שלוש שנים לפני המשחקים.