מטוס אל על נוחת באבו דאבי / צילום: Ministry of Presidential Affairs/WAM, רויטרס
הם נתקלו בציניות ולעיתים בבוז, הגדירו אותם כשיתופי פעולה עסקיים בלבד או מקור לעסקאות נשק. אבל מי שעוקב אחר המתרחש במדינות ערב בעקבות הסכמי השלום עם איחוד האמירויות ובחריין, רואה שמדובר במהפכה. לא פחות.
בשנים האחרונות יותר ויותר אזרחים במדינות המפרץ, וגם במדינות אחרות בצפון אפריקה, בעיראק ואפילו בסוריה, החלו להתבטא ברשתות החברתיות באופן חיובי כלפי ישראל, להציג היבטים חיוביים שלה, ולהשוות את המשטר למשטרים הערבים המדכאים. גרף ויראלי אף השווה בין מספר הערבים הרגה ישראל לעומת מספרם של אלה שנקטלו בידי ערבים - כשהמוקד היה סוריה ומלחמת האזרחים שלה.
הסכם הגרעין עם איראן היה זרז גדול של המהלכים הללו, כשישראל נתפסה כגורם היחיד העומד לצד מדינות המפרץ נגד איראן המאיימת. עליית טראמפ לשלטון, ואחריה ביטול השתתפות ארה"ב בהסכם הגרעין וחידוש האמברגו והעיצומים נגדה, נראו בעיניים הערביות הסוניות כהישג של ראש הממשלה, בנימין נתניהו. תוכנית המאה והפרק הכלכלי שבה היו הצעד הבא, וכאן לראשונה גברו קולות הכעס כלפי הפלסטינים, המטרפדים פיתוח אזורי ומסרבים לכל הצעה. דבריו של אבא אבן על הסרבנות הפלסטינית צוטטו והפכה ויראליים בימי ועידת בחריין, שבה הוצגה תוכנית טראמפ הכלכלית לאזור.
התקשורת המפרצית שינתה גם היא כיוון, וביקור נתניהו בעומאן לפני שנתיים זכה לסיקור חיובי במיוחד בכל המפרץ, לרבות ערב הסעודית. התחושה הייתה שהסכם הוא משהו שיקרה בטווח של השנים הקרובות. ויחד עם זאת, ההגעה להסכמים עם איחוד האמירויות ובחריין הפתיעה רבים.
לוח הזמנים והפלסטינים
התזמון של ההסכמים קשור, כמובן, למועד הבחירות לנשיאות בארה"ב. עבור טראמפ זוהי הצגה של הישג מדיני בינלאומי חשוב, שיש בו גם בשורות לתעשיות הביטחוניות האמריקניות. לאמירויות ולערב הסעודית התזמון חשוב בשל החשש מפני זכייה של ג’ו ביידן, ושינוי כיוון במדיניות כלפי איראן. את המהלך מנהל מאחורי הקלעים יורש העצר הסעודי מוחמד בין סלמאן, שדבר לא היה קורה בלי תמיכתו והסכמתו, ושותפו באמירויות הוא יורש העצר מוחמד בין זאייד, המנהל מדיניות דומה של שינויים, רפורמות וחדשנות במדינתו.
השילוב בין התזמון מתאים לארבעה ראשי מדינות שיכולים "להרים" אירוע גיאופוליטי כזה, יצר את המהפכה. לא שאין התנגדות להסכמים, ואנחנו עדיין לא רואים ריצה מהירה של עוד מדינות להצטרף, אך הגישה הפלסטינית שלפיה עד שלא ייחתם בינם לבין ישראל הסכם לשביעות רצונם, לא תהיה נורמליזציה ערבית עם ישראל - קרסה. הביטוי לכך היה בכינוס שרי החוץ של הליגה הערבית, שדחו במפגיע הצעה פלסטינית בוטה, ובעקבותיה גם הצעה מתונה בהרבה. רוב שרי החוץ הערבים, לא רק המפרציות ומצרים, יצאו נגד הפלסטינים.
לא רק השקעות
החרם הערבי נשבר סופית, פסיכולוגית וכלכלית, וההשלכות של זה הן עצומות. פתיחת שווקי מדינות ערב לסחורות הישראליות היא רק אחת מהן. האמירויות ובחריין הן צינור או גשר, הביקוש קיים ויגבר. הון השקעות עצום יושב במפרץ, ולפי ההתלהבות שבה התקבלו ההסכמים מצד מי שמנהלים את ההון הזה, חלק ממנו יגיע גם לישראל. יוזמות מחקר בתחומי העניין של המפרציות, בתחומים כמו מים, אגריטק, סולאר ופינטק, יזכו לשיתוף פעולה של ממש, ולא רק להשקעה כספית.
גם הפלסטינים יכולים ליהנות מכך: במגזר הפרטי כבר רצות כמה יוזמות עסקיות, מקצתן בשיתוף גורמים ישראלים. אם הממשלה תשכיל לטפח יזמות זו היא תוכל לסייע בקידום הכלכלה הפלסטינית, אינטרס ביטחוני ישראלי מובהק, ואולי גם להביא לפירות מדיניים.
"השמיים הם הגבול", אמר לי בראיון ראשון שר הכלכלה האמירתי, עבדאללה בין טוק אל מארי. צפויות להיות חריקות, ויהיו עסקים פחות מוצלחים, אבל הצפי הוא כי לכל המדינות המשתתפות, ובראשן ישראל, התועלת הכלכלית תהיה עצומה.