שוטרים עוצרים מפגין בת"א. מפגינים בכל הארץ יצאו במחאה על הניסיון להגביל את ההפגנות נגד ראש הממשלה / צילום: Ammar Awad, רויטרס
כשמדובר במשבר תקשורתי קלאסי, ניתן לבחון את הידע שיש לעיתונאי ולהגדיר מידע שעובר און רקורד ואוף רקורד וכך לנסות לנהל אותו. ברשת החברתית זו כבר אופרה אחרת - שם אין סיכומים וכל שיחה בהודעה או בטלפון עלולה להיות און רקורד במקרה הטוב ובמקרה הגרוע היא מצולמת או מוקלטת ומשודרת. מסיבה זו מומלץ להקשיב היטב לטענות, להבין ולהתאים את התגובה לטענה.
כשלא מקשיבים ובעיקר כשלא מצליחים להבין את הנורמות ואת הרעיונות מבשילים התנאים ל"אפקט סטרייסנד". המונח מתאר ניסיון השתקה של מידע שיוצא משליטה, זכר לניסיונה של השחקנית-זמרת למנוע פרסום צילום ביתה באתר אינטרנט - מאבק שזכה לחשיפה ולתשומת לב ציבורית גדולה כתוצאה מניסיון ההשתקה עצמו ופחות מתמונת הבית.
הסיפור של המחאה נגד בנימין נתניהו. המסר "למה לא נתניהו" הוא מסר מורכב שבחמש מערכות בחירות לא באמת הצליח לעבור. השילוב של הקורונה עם מצבו המשפטי יצרו את ההזדמנות או הבליטו את הכישלון שלו (תלוי באיזה נרטיב תבחרו לקרוא את המשפט, ימני או שמאלני). את המסר המורכב הזה ניסו להבהיר כמות מכובדת אבל לא מספקת של אנשים בכל סוף שבוע בגשרים, בצמתים ובבלפור - הדובדבן שבקצפת.
אי אפשר לומר שהמחאה הזו לא יצרה עניין אבל הצליחו לשמר אותה במחוזות הידועים של השמאל. גם אם מדי פעם נקלעו אליה חובשי כיפות וחרדים, הם לא היו המסה העיקרית. כל עוד זה היה המצב, אפשר היה להתייחס אליהם כ"מפיצי מחלות" וכ"מדגרת קורונה". אפשר גם היה להתייחס אליהם כאל "אנרכיסטים חסרי אחריות", "שונאי חרדים" ו"כמפגינים בתשלום שממומנים על ידי אהוד ברק". עובדות? נתונים? זה לא העידן המתאים לכך.
המסרים האלו עוברים בקבוצות פייסבוק וגם בוואטסאפ, באמצעות משפיעני רשת וגם באמצעות דף הפייסבוק של ראש הממשלה עצמו, שמבצע כאן קרב בלימה ראוי לציון בהיקפו ובעוצמתו. במסגרת הקרב הזה נתניהו מצליח למנוע תסיסה אמיתית בליכוד אבל אם נתמקד בעולם הרשתות החברתיות, ההצלחה שלו היא בבלימת לא מעט פרצות בתוך המחנה שלו.
במקום נצחונות, חיים משבת לשבת
ועדיין, משהו פה משתנה. משהו שדומה שהוא גדול אפילו על נתניהו - אלא אם במבחן התוצאה, בתוך חמש שנים, הוא יהיה זה שיצחק אחרון. העניין הוא שעד עכשיו כל אמירה או מעשה נגד נתניהו לוו במנטרה של "עוד 5 מנדטים" אבל לא רק שהמנטרה הזו שחוקה וזה כבר לא קורה, בסקרים שמתפרסמים המנדטים מגיעים למישהו אחר.
נכון, תומכי נתניהו רבים משוכנעים שלקראת הבחירות הוא יזמין מאתר איביי את הקשית המפורסמת וישתה את המנדטים של בנט, אבל לא כל תומכיו שותפים לתחושה הזו. אם פעם השיח על נתניהו היה שיח "מכביסטי" שסוגד לניצחונות, היום ניתן לקרוא לא מעט שיח "הפועלי", שלומד לחיות משבת לשבת, גם עם הפסדים. יש כאן שינוי בטון.
למעשה, לנתניהו קרה דבר מוזר: כל צעד שלו נגד המחאה רק מחזק אותה. כל עוד המחאה הייתה בבלפור, אפשר היה לשלוף נגדה את כל הטענות שהזכרנו, אבל הגבלת המחאה לטווח של קילומטר יצרה שלושה אלמנטים שככל הנראה לא חשבו עליהם: הצדקה, נגישות ונראות. עכשיו, כשהיא מתנהלת בכל עיר ובכל ישוב, ושומרת על מרחק - היא כבר לא מתאימה לתיאור זה, והצעדים נגדה מעניקים למפגינים את התחושה שהיא מוצדקת ושהדמוקרטיה אכן בסכנה.
כעת היא אף מונגשת יותר, כי במקום לדאוג לבייביסיטר ולעמוד בפקקים, הרבה יותר קל למפגינים לפתוח אתר אינטרנט, שהוקם להפגנות בטווח של קילומטר ולפי המידע ב-Who.is עומד מאחוריו אדם בשם גיל טפר, למצוא הפגנה קרובה ולהצטרף אליה בזמן שהילדים משחקים בפארק הסמוך. הרבה יותר קל לאנשים קשישים לצאת 10 מטרים מפתח ביתם והרבה יותר קל לפתוח עוד ועוד מקומות הפגנה - גם בירוחם ובגוש עציון.
ומבחינת הנראות, אם לנתניהו וצוותו הפריע הסיקור החדשותי במוצאי שבת, עכשיו הפיד כולו נשטף בתמונות, סרטונים ושידורים חיים מהפגנות בכל הארץ. נכון, הבועה שעטפה את המפגינים בבלפור, לפיה יש המון שלם שמסכים איתם, התפוצצה (ואיתה תחושת הביטחון), כעת הם מרגישים את הרחוב, את מי שלא מקבל אותם, את מי שמתנגד להם, את מי שתומך בנתניהו - אבל הנחישות שלהם לא באמת נפגעה, היא רק גברה.
ההשפעה האמיתית היא בנראות, בצליל הזמבורות שמגיע עד לבית, בפיזור ההפגנות, בתובנה שייתכן ויש סדק, שיש מחאה ושהיא לא בהכרח מורכבת מאנשים ששילמו להם, היא מורכבת מהשכנים שלנו, מאנשים שאנחנו פוגשים במכולת, מאנשים אמיתיים ולא מחייזרים.
החומרים שמהם מפגינים ניזונים
לנתניהו יש שותפה בכירה לאחריות על אפקט הסטרייסנד של המחאה והיא משטרת ישראל. כתבי הפוליטיקה והמשטרה עשויים לקשור את האחריות הזו בזהות השר הממונה, אבל חלוקת קנסות על אי שמירת מרחק בין מפגינים, על התקהלות אסורה ובדיקת תעודות זהות של מפגינים כדי לוודא שהם לא חרגו מתחום הקילומטר, אולי נכונים מבחינה מבצעית אבל הם נתפסים בעיניי המפגינים כשיטור יתר - אחד האלמנטים של מעבר מדמוקרטיה לדיקטטורה. והכל עולה לרשת בזמן אמת.
גם התמונות והסרטונים שמופצים ברשת על אלימות משטרתית, על שוטרים שמכים מפגינים כשהם רכובים על סוסים, הם אולי הדבר נכון בפרקטיקת ניהול הפרות סדר, אבל אלה בדיוק החומרים שמהם המפגינים ניזונים, זו בדיוק ההתנהגות שכנגדה הם מפגינים, זו בדיוק ההתנהלות שלא תורמת להרגעת הרוחות, במיוחד כשברשת צפים סרטונים שבהם המשטרה נוקטת במדיניות מכילה יותר בריכוזי אוכלוסייה אחרים.
דומה שהמשטרה צריכה עכשיו יועץ אזרחי, מורה לאזרחות, שינחה אותה כיצד לא לנהוג במפגינים. זה מתחיל מלא לשלוח לפאנל טלוויזיוני את ראש אגד חקירות. כן, גם אם הוא רהוט. זה פשוט מעלה אסוציאציה למשטרים אחרים וזה ממשיך במסרים שמתייגים את המפגינים כאלימים ומוקראים על רקע קטעי וידיאו שמתעדים אלימות מצד שוטרים.
במשך השנים הוכיח ראש הממשלה שהוא מכיר ושולט ברזי עידן השיימינג אבל אם הוא היה מחליף דיסקט מ-mode בחירות ל-mode הישרדות, ייתכן והוא היה במקום אחר.
אם נתניהו לא היה במסע בחירות תמידי, אם הוא היה מנצל את זמן המסך שלו ואת עמוד הפייסבוק כדי להיאבק בקורונה במקום במחאה, תחושת ההצדקה שלה היתה פוחתת. לו הוא היה מכיל אותן, או כפי שאריק שרון ז"ל נהג לומר: מחבק אותן חזק עד שניתן לשמוע את הקנאק - המחאה היתה מתפוגגת, היא היתה נתפסת בלתי אמינה, במקום שאליה כמעט והגיעה: מחאה של השמאל שלא יודע ששלטון מחליפים בקלפי.
הניסיון להשתיק אותה הוא זה שהצית אותה במאות מוקדים ועכשיו ספק אם זה ייעצר. נתניהו כבר התמודד וניצח מגוון יריבים אבל הוא מעולם לא התנסה במצב שבו היריב שלו מרוויח מכל צעד שלו.
"לך" ו"לכו אתם" נאבקים על נוכחות ברשת
המילה לך עם השילוב של הל', באותו הפונט שבו משתמש הליכוד, הפכה לאחד הסמלים של מחאת הרשת נגד נתניהו. אותה מילה, שהייתה שימוש במצרים בזמן המחאות נגד מובארק, עשתה גיור, הפכה לשלט ולמסגרת לתמונת פרופיל נפוצה בפייסבוק.
כנגד המחאה נכתבו המון פוסטים ברשת, חלקם מנסים ולעיתים גם מצליחים לחורר את המחאה ולהמשיך לתייג אותה כמחאת שמאל. אבל בניגוד להפגנות שנותרות ללא מענה בשטח, נגד האייקון החדש של המחאה יש כבר פעולות תגמול נחרצות יותר. ראוי להודות שברשת קל יותר להתבטא ולהתארגן, אבל זה נכון לשני הצדדים.
וכך מול ה"לך" הופיעה מסגרת התמונה: "לכו אתם", ואיתה נולדה התחרות הקלאסית - מי מגיע לקהל רחב יותר. נוכחות ברשת זה המשחק. עם זאת, יש הבדל מהותי בין "לך" ל"לכו אתם". האחד הוא אמירה ממוקדת באדם ספציפי שנמצא בתפקיד מסויים, השני היא קריאה לגירושין בתוך המשפחה. האחד ריאלי, אולי על סף הבלתי אפשרי, אבל יקרה מתישהו. השני לא ריאלי בעליל והוא אצבע בעין. תגובת נגד ללא מחשבה מעמיקה. למעשה, האקט הזה מקביל ל"להחליף את העם", שהיה מטבע לשון שמאלני במשך שנים רבות.
אסף שמואלי הוא מומחה לשיימינג ומשברי רשת, ובעל הבלוג "המשבריסט"