רגע ההכרזה על הזוכים בפרס נובל / צילום: TT News Agency, רויטרס
בשנה שבה וירוס קטלני משבש את חיי אזרחי העולם כולו, אך הגיוני כי גם פרס נובל יתייחס לחשיבותן של מחלות ויראליות. ואכן, פרס הנובל לשנת 2020 יוענק השנה עבור גילוי וירוס ההפטיטיס C . הפרס יוענק לפרופ' הארווי ג'יי אלטר מהמכון הלאומי לרפואה בארה"ב ( NIH ), פרופ' מייקל הוטון מאוניברסיטת אלברטה בקנדה ופרופ' צ'רלס מ. רייס מאוניברסיטת רוקפלר בארה"ב.
מאז גילוי הוירוס לפני כשלושים שנה, פותחו בדיקות לאבחון המחלה, התפתח טיפול שהאריך חיים משמעותית, ובשנים האחרונות אף פותחו טיפולים המרפאים את המחלה שבעבר הייתה נפוצה מאוד וקטלנית. בהיעדר טיפול, החולים עלולים לסבול משחמת הכבד ומסרטן הכבד. גם היום אחרי פיתוח תרופת הריפוי, חולים במחלה מאות מיליוני אנשים בעולם ומתים מעל מיליון, וזאת בעיקר בגלל אתגרי נגישות לטיפול.
החולים נדבקים במחלה ותחילה אינם מציגים תסמינים, ורק שנים לאחר מכן, מתפתחים התסמינים. בתקופה בה המחלה 'שקטה', ישנו סיכון לא מבוטל להדבקה של אנשים נוספים. בגלל התפוצה והקטלניות של המחלה והקושי לשלוט בה, היא נחשבת לאחת המחלות המשמעותיות ביותר לבריאות הציבור העולמית, לצד איידס ושחפת.
בהודעה לעיתונות של ועדת פרס הנובל מסופר כי כבר בשנות ה-40 של המאה ה-20, הסתבר כי ישנם שני סוגים עיקריים של הפטיטיס. הראשון הוא סוג A , שמועבר דרך מים ומזון מזוהמים, וחולף בדרך כלל בקלות. השני עובר דרך נוזלי גוף ודם, ועלול להוביל למחלה כרונית, ולהתפתחות של שחמת וסרטן כאמור.
בשנות ה-60', פרופ' ברוך בלומברג גילה את הוירוס האחראי לחלק מן התחלואה הכרונית בהפטיטיס, וירוס הפטיטיס B, אך וירוס זה לא הסביר את כל התחלואה. החולים בהפטיטיס כרוני שלא זוהה כהפטיטיס B, יכלו רק לקנא כאשר ראו את ההתפתחות של בדיקות, טיפולים ממוקדים ולאחר מכן חיסון יעיל למחלה זו. בלומברג זכה בפרס נובל עבור גילוי הפטיטיס B ב-1976.
ידעו שיש וירוס אך לא הצליחו לבודד אותו
באותה התקופה, פרופ' הרווי אלטר מה-NIH הראה כי תחלואה רבה בהפטיטיס ממנות דם נגועות, הייתה קשורה בגורם המסתורי שאינו וירוס A או B. אלטר הראה כי לגורם המחלה הלא מזוהה ישנם מאפיינים של וירוס, מבחינת דפוסי ההדבקה דרך בדיקות הדם.
באותה התקופה יכולות זיהוי של וירוס בדגימה היו מוגבלות לעומת היום, ובמשך עשור חוקרי המחלה ידעו שיש שם וירוס אך לא הצליחו לבודד אותו. פרופ' מייקל הוטון, שבאותו הזמן עבד בחברת Chiron , לקח על עצמו בשנות ה-80 את המשימה שאז הייתה קשה ומתסכלת, של ניקוי ה- DNA של הוירוס מתאי שימפנזה שנדבקה, תוך הפרדה בין ה- DNA של הוירוס לזה של השימפנזה, ובניה מחדש של הוירוס תוך השוואתו לנוגדנים מחולי הפטיטיס.
התקווה: למגר את המחלה
אלטר, שכאמור חקר חולים שנדבקו בוירוס דרך מנות דם, הראה כי ה-DNA שזיהו הוטון וצוותו אכן נמצא אצל רוב החולים שחלו בעקבות עירוי דם. כך הפך הוירוס שבודד לחשוד העיקרי בגרימת הפטיטיס C, אך עדיין היה צריך להוכיח שוירוס זה לבדו יכול לגרום למחלה.
את החוליה הזו השלים פרופ' צ'רלס רייס, אז מאונבירסיטת וושינגטון בסיינט לואיס, אשר יצר את הוירוס בהנדסה גנטית, והצליח להראות הדבקה של שימפנזות בהפטיטיס ותופעות רפואיות בחיות אלה, שדמו לתופעות הרפואיות המאפיינות את המחלה בבני אדם.
השימוש הראשון בידע הזה היה סריקה של מנות דם לזיהוי וירוס ההפטיטיס C ומניעת עירוי במנות נגועות. זה קרה כבר בשנות ה-90 של המאה ה-20. התפתחות נוספת הייתה זיהוי של חולים בשלב מוקדם, טיפול בהם בתרופות מאריכות חיים והפחתת ההדבקה של חולים נוספים. עברו כ-15 שנים נוספות עד שפותחו בחברת גיליאד (שמוכרת היום יותר בזכות התרופות רמדסיביר לקורונה ו-Car-T לטיפול בסרטן), תרופות אנטי ויראליות שמצליחות לרפא את המחלה. התקווה היא כי אם התרופות הללו, המיוצרות היום על ידי גיליאד וחברות נוספות, יהיו בשימוש נפוץ ברחבי העולם, אפשר יהיה יום אחד למגר את המחלה.