מצביעים בבחירות האחרונות בבני ברק. המדינה נסוגה ממימוש ריבונותה / צילום: Associated Press, Oded Balilty
הנתון לפיו 40% מחולי הקורונה המאומתים בימים האחרונים הם חרדים מחייב את כולנו, ולא רק את הציבור החרדי לחשבון נפש.
מצד אחד, עיקרון יסוד בחברה פלורליסטית המכבדת זכויות אדם הוא כיבוד זכותם של מיעוטים לדתם, לתרבותם וללשונם. זכותם לפעול על פי ערכיהם ותרבותם, להתפלל בצוותא ולחנך את ילדיהם לפי אמונתם. מהצד האחר, כמו כל זכות אחרת, אין המדובר בזכות מוחלטת. לפעמים על האוטונומיה של המיעוט לסגת על מנת להגן על כלל אזרחי המדינה.
מדינת ישראל, כמו מדינות העולם כולו, מתמודדת עם מגפת הקורונה. הגבלות קשות מאוד על חופש התנועה, העיסוק והזכות לחיי תרבות הוטלו על הציבור בשבועות האחרונים, על מנת לצמצם את התפשטות המגפה ולהבטיח טיפול נאות בחולים. מלכתחילה, נקבעו חריגים מיוחדים להגבלות אלה על מנת לאפשר תפילה ולימוד תורה בישיבות בקהילה החרדית. בימים האחרונים נחשף כי גם המתווה המקל שנקבע לתפילות יום הכיפורים נרמס בריש גלי. גם אם לא על ידי הציבור החרדי כולו, על ידי קהילות רבות מקרבו.
אין המדובר בהתנהגות של יחידים הפועלים על דעת עצמם. מפרי חוק יש בכל ציבור וגם בציבור הכללי. ואולם, כפי שהעידו התמונות של אוטובוסים הממתינים להסיע תלמידי ישיבה לבתיהם בעיצומו של ה"סגר ההדוק" מדובר בפעילות מאורגנת. הממונה על המאבק בקורונה בחברה החרדית, אלוף במילואים רוני נומה, העיד כי כעשרת אלפים בני ישיבות מתוך כארבעים אלף לא שיתפו פעולה עם המתווה המיוחד שגובש עבורם ולא עברו בדיקות קורונה לפני שיצאו לחופשה מהישיבות. לאור השכיחות הגבוהה של תחלואת קורונה בקרבם קיים חשש של ממש שהתחלואה תתפשט בקרב משפחותיהם ובקרב הציבור הרחב.
אלה לא קומץ שמאסו בהגבלות, אלא החלטה מודעת של חלק מהרבנים החרדים. הבעיה היא שהסיכונים הנלקחים אינם אישיים ואפילו אינם מוגבלים לקהילה של אותו רב, אלא נלקחים על חשבון הציבור הרחב, שיזדקק לאותם משאבים מוגבלים בבתי החולים במקרה של עלייה בתחלואה. שם נעצרת ההתבדלות של בני אותן קהילות חרדיות, שלרוב לא יהססו להתאשפז בבתי החולים הציבוריים במקרה הצורך.
עלינו להכיר בכך שהכתובת הייתה על הקיר. מהקמת המדינה הסדר "תורתם אומנותם", על גלגוליו השונים, מעמיד את ראשי הישיבות בתווך שבין המדינה והצבא לבין הצעירים החרדים בגילאי הגיוס. ריבונותה של מדינה מתבטאת בהחלת חוקיה על כל בני האדם המצויים בשטחה. ואולם, בעניינים רבים הנוגעים לציבור החרדי, נראה שהמדינה נסוגה ממימוש ריבונותה לטובת הנוחות של "הידברות" ו"הגעה להסכמה" עם מנהיגי הציבור החרדי. גם במשבר שלפנינו נראה שננקטה אותה גישה - דין אחד לאזרחים כולם, ודין אחר, מיוחד, יחול על הקהילה החרדית, אם יואילו הרבנים להסכים לכך. נראה שגישה זו נחלה כישלון חרוץ.
יש שאמרו לאורך שנים בשמה של סובלנות כלפי המיעוט או בשמם של שיקולים מעשיים, שעלינו להשלים עם העובדה שהצעירים החרדים אינם מתגייסים לצבא ופטורים מחתירה במשוטים של ספינתנו הלאומית. עתה מסתבר לנו, שבעת שרוב האזרחים עמלים לרוקן את המים מהספינה, רבים בציבור החרדי קודחים חורים בתחתיתה, העלולים להטביע את כולנו עם הספינה.
חשבון הנפש הזה מחייב שינוי נתיב יסודי ביחסים בין המדינה לבין הציבור החרדי. התוויתם של יחסים בריאים יותר מחייבת זהירות ושיקול דעת. כיבוד אורח החיים של הציבור החרדי? כן. הידברות? גם היא רצויה. נסיגה של המדינה ממימוש ריבונותה ומתן כוח מוחלט לרבנים כמתווכים בין בני קהילתם לבין המדינה? לא ולא. לכך יש לשים סוף אם חפצי חיים אנו.
הכותב שהוא עמית מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה. לשעבר ראש מחלקת הדין הבינלאומי והתובע הצבאי הראשי בצה"ל