נשיא ארה"ב דונלד טראמפ / צילום: Carolyn Kaster, Associated Press
את המילים "סקרי דעת קהל הם פחות מדע ויותר אמנות" שמעתי בפעם הראשונה לפני 20 שנה מפי סוקר דעת קהל ששמו ג'ון זוגבי. הוא היה אלמוני למדי עד סתיו 2000, כאשר היה פחות או יותר היחיד שחזה תיקו בין ג'ורג' דאבליו בוש לאל גור בבחירות של אותה השנה.
בדיקה מהירה ברשת מעלה, שאימרת הכנף הנפלאה ההיא צוטטה עוד בשנת 1990, לפני בוא האינטרנט, ושוטטה במחילות המקצועיות עוד שנים קודם.
אבל שנת 2000, יותר אולי מכול קודמותיה, הצדיקה את האבחנה בין מדע לאמנות. הסקרים חזו אז ניצחון גדול, או לפחות ברור, לבוש הבן. למעשה, גור קיבל חצי מיליון קולות יותר, והפסיד רק בגלל הפרש זעום עד גיחוך, פחות מ-600 קולות, במדינת פלורידה.
בעוכרי הרוב הגדול של הסוקרים עמדה הנחה לא-מדעית (ומכאן, "אמנותית") על שיעור ההצבעה אצל בוחרים שנטו לטובת גור. אילו הכול היה "מדע", המדגם היה צריך להתפרש כפשוטו. אבל ה"אמנות" הצריכה שקלול. לא היה מספיק לספור את הקולות, אלא היה צריך להעריך את הסבירות שהקולות האלה אמנם יינתנו. זאת אומרת, שהמצביעים האומרים שהם תומכים בגור יטרחו להגיע אל הקלפי. שיעור ההימנעות בבחירות בארה"ב, בוודאי בזמן ההוא, התקרב ל-50%.
רוב ההנחות בשנה ההיא התבדו. מצביעי גור הגיעו לקלפי בשיעורים גדולים מן החזוי. הקלפים נטרפו, והמועמד, שהסקרים חזו את נצחונו הגדול, הפסיד במניין הקולות, ונעשה נשיא בעיקר בזכות התערבות של בית המשפט העליון.
טעויות השקלול חזרו ונשנו גם ב-2012 (ברק אובמה נגד מיט רומני); וגם ב-2016 (דונלד טראמפ נגד הילרי קלינטון). ב-2012 הגיעו לקלפי יותר דמוקרטים מן המשוקלל, וב-2016 הגיעו לשם יותר רפובליקאים. הלקח המר של 2016 היה טיפה פחות מר ממה שנדמה. הסקרים העניקו יתרון לקלינטון בזירה הארצית, והיא אמנם ניצחה (כמעט שלושה מיליון קולות, או 2% יותר מטראמפ).
"אני אוהב את הפחות-משכילים"
הסקרים לא היטיבו לחזות, או להעריך, או לשקלל את יחסי הכוחות בשלוש מדינות במערב התיכון של ארה"ב. טעותם נגעה לפלח דמוגרפי עיקרי אחד: האוכלוסייה של בוגרי בתי ספר תיכוניים ללא תואר אקדמי כלשהו. ההנחה ה"אמנותית" המעיטה ממשקלם, מפני שהפחות-משכילים תמיד נטו להימנע מהצבעה. 2016 הפריכה את ההנחה הזו. למען האמת, היא הופרכה עוד במקדימות הרפובליקאיות. טראמפ עצמו, באלגנטיות הרגילה שלו, אמר לאחר נצחונו במקדימות של נבאדה, פברואר 2016, "אני אוהב את הפחות-משכילים (Poorly-Educated)".
ובכן, הפעם, ה"פחות-משכילים" משוקללים על פי כובד משקלם היחסי ב-2016, או כך לפחות אומרים לנו הסוקרים. פעילים רפובליקאיים טוענים שהסקרים מוסיפים להמעיט ממשקלם של תומכי טראמפ.
ויכוח רגיל ניטש על היגיון האקראיות של המדגמים. רוב הסוקרים מבטלים את הצורך במדגם "יציג", שיקפיד על חלקם היחסי של דמוקרטים ושל רפובליקאים באוכלוסיית המצביעים. אנחנו יודעים את היחס מפני שרוב האמריקאים נוהגים לציין את זיקתם המפלגתית כאשר הם נרשמים להצביע. ברוב הגדול של הסקרים אמנם משתתפים יותר דמוקרטים מחלקם היחסי. סקרים המקפידים על ייצוג יחסי הולם מניבים בדרך כלל תוצאות טובות יותר לנשיא ולמפלגתו, אבל לא תמיד.
"החומה הכחולה"
הצורך לשקלל בולט במיוחד במדינות שבהן הפרשי הניצחון וההפסד עשויים להיות זערוריים. למשל, במדינת מישיגן, שדטרויט היא הגדולה בעריה, טראמפ ניצח בהפרש של 11 אלף קולות ופחות מתוך 4.54 מיליון; בפנסילבניה - 44 אלף קולות מתוך כמעט 5.9 מיליון; וויסקונסין - 23 אלף מתוך 2.9 מיליון.
שלוש המדינות האלה חרצו את גורל הבחירות של 2016. הן נחשבו מלכתחילה לקו ההגנה האחרון של הילרי קלינטון. כביכול, היא הייתה יכולה להרשות לעצמה להפסיד בפלורידה, באריזונה, בצפון קרוליינה כל זמן ש"החומה הכחולה" של המערב התיכון תחזיק מעמד (כחול הוא הצבע הדמוקרטי, אדום הוא הצבע הרפובליקאי, מי יודע למה).
ואומנם הסקרים הראו עד ערב הבחירות ממש שקלינטון תנצח במדינות "החומה". בסופו של דבר, הפרש של 80 אלף קולות ופחות בשלוש המדינות האלה העניק לטראמפ את הנשיאות. פרדוקסלית, ל-80 אלף היה משקל גדול לאין שיעור יותר מאשר לשלושה מיליון. אריתמטיקה מסובכת.
להפסיד - ולנצח
מה שמביא אותנו אל הנעלם הקבוע במשוואה: חבר האלקטורים. פשוט מדהים שהדמוקרטיה המודרנית הוותיקה ביותר בעולם מוסיפה לבחור את נשיאיה זו השנה ה-230 בבחירות לא-ישירות. מסיבות היסטוריות מסובכות שלא זה המקום לדון בהן (אני מקווה שיהיה עוד מקום), הבוחרים אינם מצביעים במישרים בשביל מועמד לנשיאות, אלא בעד אלקטורים המתכנסים בוושינגטון כעבור חודש ויותר ובוחרים את הנשיא.
האלקטורים כשלעצמם אינם ממלאים שום תפקיד. אין להם הרשות להצביע אלא בעד המנצח במדינתם. אבל עצם קיומם מונע מארה"ב מלעשות מה שעושה כל ארץ אחרת הבוחרת נשיא במישרים: לקבוע את המנצח על יסוד מספר הקולות הכללי שקיבל.
בארה"ב אין בעצם בחירות ארציות, אלא בחירות מדינתיות. אין אפילו רשות ארצית המפקחת עליהן. את ההצבעה עורכת כל מדינה בנפרד, על יסוד כלליה. היא כפופה כמובן לחוקים פדרליים, אבל יש לה חופש פעולה ניכר. המנצח בכל אחת מ-48 מדינות גורף את כל קופת האלקטורים. רק בשתי מדינות קטנות אוכלוסייה (מיין ונברסקה), הקופה מתחלקת.
מן הסידור הזה יוצא שההפרש הקטנטן ביותר בכל מדינה מעניק את כל הקולות האלקטוריים שלה למועמד המגיע ראשון. הוא אפילו אינו זקוק לרוב מוחלט. כל הקולות שניתנו למפסיד נמחקים למעשה. זה היגיון אנגלו-סקסי, שאנחנו מוצאים דוגמתו בבריטניה, בקנדה ובארצות שהיו פעם תחת שלטון בריטי כמו הודו (לא באוסטרליה או בניו זילנד), שם הוא מתרחש במחוזות בחירה אינדיבידואליים.
ההיגיון הזה מאפשר את הפרדוקס של ניצחון בחבר האלקטורים על אף הפסד בספירה הכללית. הדמוקרטים נוהגים לנצח בהפרשים עצומים במדינה כמו קליפורניה, שהיא גדולת האוכלוסייה ביותר בארה"ב, או בניו יורק (הרביעית), או באילינוי (השישית). הרפובליקאים, לעומת זאת, נוטים לנצח בהפרשים זעומים, או לפחות קטנים בהרבה, במדינות גדולות אוכלוסים כמו פלורידה וטקסס. התוצאה היא שכל קול בחבר האלקטורים עולה לדמוקרטים בהרבה יותר מצביעים. אם תרצו, שיטת הבחירות בארה"ב אינה עומדת בקריטריון של "אדם אחד, קול אחד".
בין 1888 ל-2000 לא התרחש אף מקרה אחד שבו נשיא נבחר מבלי לזכות ברוב יחסי או מוחלט של קולות הבוחרים, גם אם הרוב היה קטן. והנה, בשתיים מחמש הבחירות שנערכו מאז שנת 2000, האיש שנבחר לנשיא הוא זה שהפסיד במניין הקולות. בשתי הפעמים, המנצח-המפסיד היה המועמד הרפובליקאי.
מי אמר "חבר האלקטורים המזויף"?
זה היה יכול להיות גם ההיפך. במוצאי יום הבחירות של 2012, ברק אובמה הוכרז למנצח לאחר שגרף די אלקטורים (נחוצים לפחות 270 מתוך 538). אבל מניין קולות המצביעים באותו הלילה הראה שהוא מפגר אחר יריבו הרפובליקאי מיט רומני.
שונא אובמה מושבע אחד, ששמו דונלד טראמפ, פלט שרשרת ארוכה של ציוצים נרגנים. "הוא (אובמה) הפסיד בהצבעה הכללית בהפרש גדול - וניצח בבחירות. אנחנו זקוקים למהפכה בארצנו!"; וכן, "אל לנו להניח לזה לקרות. עלינו לצעוד על וושינגטון ולמנוע את העיוות הזה. ארצנו מפולגת לחלוטין!"; וכן, "הבה נילחם ללא פשרה (like hell), ונמנע את אי הצדק העצום והמגעיל הזה. העולם לועג לנו".
הוא גם הוסיף, "חבר האלקטורים המזויף שם את ארצנו ללעג ולקלס. המפסיד ניצח!".
כאשר הושלם מניין הקולות, ימים אחדים אחר כך, התברר שאובמה דווקא קיבל חמישה מיליון קולות יותר מרומני. טראמפ מעולם לא התנצל.
ארבע שנים אחר כך, "חבר האלקטורים המזויף" הנחיל לו ניצחון על אף הפסדו בהצבעה הכללית. כאשר נשאל מה דעתו על אי-ההתאמה הזו, הוא שינה את טעמו בלי ניד עפעף. חבר האלקטורים מצוין, הוא אמר.
הפלות מלאכותיות, או ביטוח בריאות
שלוש מדינות "החומה הכחולה" נחשבו פחות או יותר בטוחות ב-2016 לרגל הרקורד שלהן. כל השלוש הצביעו בעד מועמדים דמוקרטיים ב-28 השנים הקודמות. הן הצביעו בעד ברק אובמה פעמיים, בהפרשים גדולים מאוד, או לפחות ברורים מאוד.
מדוע בוחרי אובמה מ-2012 לא העבירו את קולותיהם אל הילרי קלינטון? התשובה האלמנטרית היא חוסר הפופולריות האישית שלה. היא באמת הייתה שנואה על חלק ניכר של האוכלוסייה, לרגל תערובת משוערת של פוליטיקה ושל דעות קדומות.
אבל התשובה הזו מורידה את העניין אל מישור כמעט קוריוזי. היא אינה מסבירה פנייה גוברת של בוחרים לבנים במערב התיכון אל המפלגה הרפובליקאית.
המערב התיכון היה לפנים סיפור ההצלחה הגדול ביותר של התעשייה האמריקאית, בבואת 'החלום האמריקאי'. איגודים מקצועיים חזקים נשאו ונתנו לטובת חבריהם מעמדת כוח; ותאגידים עשירים ורודפי שקט תעשייתי היו מוכנים להציע שכר נדיב והטבות מפליגות. עוד לפני הגלובליזציה, סיפור ההצלחה של המערב התיכון התחיל לאבד את הברק. שינוי התנאים החומריים הביא אנשים לשנות פוליטיקה. אבל זה לא היה רק עניין של חומר. מצביעים עם רקע שמרני ודתי, בין שאלה הקתולים העירוניים או הפרוטסטנטים הכפריים, התחילו להיענות למסרים שמרניים על ענייני חברה ומצפון.
ההתנגדות להפלות מלאכותיות המריצה את התהליך הזה במידה שלפעמים קשה לתפוס. אנשים הצביעו נגד האינטרסים החומריים שלהם, מפני שהמפלגה הרפובליקאית הבטיחה למנות שופטים שמרניים לבית המשפט העליון, אשר יבטלו את רוע הגזרה של ההפלות. חוסר העניין של הרפובליקאים בצירוף עשרות מיליונים אל ביטוח הבריאות לא הניא את האנשים האלה מלתמוך בה.
בתחילת שנות ה-80, מיליוני דמוקרטים הצביעו לטובת הרפובליקן רונלד רייגן (הם נקראו "הדמוקרטים של רייגן"). הם, ילדיהם ונכדיהם הצביעו לטובת טראמפ 20 שנה אחר כך, אם כי כאן אינטרסים חומריים מילאו תפקיד: ההתמרמרות על תוצאות הגלובליזציה. הג'ובים המשתלמים וההטבות המפתות של התעשייה הכבדה פינו את מקומם לשכר מינימום נטול הטבות בענפי שירותים. משבר האופיואיד, שפגיעתו בפלחי האוכלוסייה האלה הייתה ניכרת, חיזק את תחושת הניכור והאובדן.
מפלגת הלבנים
ברבע המאה האחרונה, המפלגה הרפובליקאית נעשתה ביתם הטבעי של רוב הלבנים בארה"ב. המפלגה הדמוקרטית היא בעצם מפלגה של מיעוטים, זאת אומרת לשום קבוצה גזעית או אתנית אין בה רוב.
הדמוגרפים אומרים לנו שכך בדיוק תיראה אמריקה מאמצע המאה ה-21 ואילך. הלבנים יוסיפו להיות קבוצת האוכלוסייה הגדולה ביותר, אבל ייפלו מ-50%. יש מדינות שבהן היום הזה יגיע עוד לפני אמצע המאה. למשל, בנבאדה זה כבר קרה. בקליפורניה, בטקסס ובפלורידה זה יקרה בקרוב.
התוצאות הפוליטיות יהיו מפליגות, בייחוד אם המפלגה הרפובליקאית תוסיף להיתפס כשונאת זרים, עוינת למהגרים, ואדישה לשאיפותיהם של מיעוטים ולדאגותיהם. הסקרים מראים שהרפובליקאים עומדים להפסיד את אריזונה, שהצביעה בעד מועמד דמוקרטי לנשיאות רק פעם אחת ב-70 השנה האחרונות. הגידול באוכלוסייה ההיספאנית הוא אחת הסיבות החשובות, אם גם לא היחידה.
הדמוקרטים מצמצמים את הפרשי הניצחון של הרפובליקאים אפילו בטקסס, שהצביעה בעד דמוקרט בבחירות לנשיאות בפעם האחרונה ב-1976.
ואף כי הסקרים מראים שטראמפ מוסיף ליהנות מתמיכה של רוב הלבנים, שיעורי התמיכה האלה עומדים בסימן ירידה. סקר חדש של YouGov בשביל Yahoo בדק השבוע 13 פלחים דמוגרפיים, ומצא כי לביידן יש יתרון של 22% בין נשים לבנות עם תואר ראשון ממוסד אקדמי. היתרון הזה גדל ב-12% מאז עימות הטלויזיה בין טראמפ לביידן. פירושו של הנתון הוא שטראמפ מאבד את הפרברים הלבנים. בלעדיהם הוא יתקשה מאוד לחזור ולנצח במדינות המפתח של המערב התיכון.
הוא יודע את זה. זה ניכר ברטוריקה המחוספסת שלו כל אימת שהוא מזהיר את "הפרברים" מפני כוונותיהם של הדמוקרטים לבנות דיור מוגן למעוטי יכולת בשכונותיהם. לשון אחר, הדמוקרטים יביאו שחורים אל רחובותיכם. הזהרות כאלה, או דומות להן, עבדו בכל מיני תקופות בפוליטיקה האמריקאית. לפי שעה אין סימנים שהן יעבדו הפעם, לא בין הנשים הלבנות המשכילות-יותר. טראמפ אינו מחזר אחריהן. התנהגותו בעימות הטלויזיה עם ביידן והזלזול שהפגין כלפי אמצעי זהירות נגד נגיף הקורונה, חיזקו את הדימוי השלילי שלו בין נשים לבנות. כך לפחות מראים הסקרים.
ברור למדי שניצחון באמצעות חבר האלקטורים מוסיף להיות תקוות הניצחון העיקרית, אולי היחידה, של טראמפ. שלוש המדינות המערב-תיכוניות שבזכותן ניצח לפני ארבע שנים מוסיפות לספק לו את מה שהפרשנים קוראים "הדרך הצרה" לניצחון. אני אגב חושב ש"גשר צר" הוא תרגום מוצלח יותר, אם גם לא ישיר. אכן, כל עולמו של טראמפ הוא עכשיו גשר צר מאוד.
חישוב אחד מראה, שאפילו ניצחון ארצי בהפרש של 5% עלול לא להספיק לג'ו ביידן. הוא יכול לקבל חמישה, או שישה, או אפילו שבעה מיליון קולות יותר מטראמפ, ועדיין להפסיד. מה יקרה בארה"ב אם יתרחש משהו מעין זה? איך תגיב האופוזיציה אם בארה"ב ייבחר נשיא פעמיים רצופות עם מיעוט של קולות הבוחרים?
צריך להגיד שהתרחיש הזה, מזעזע כאשר יהיה, הוא מזעזע פחות משורה של תרחישים אחרים. ללמדנו מה מסובכות הבחירות האלה, מה עתירות-סיכונים, מה מרובות אי-ודאויות.
יום אחד יגיע אל נכון יומו של חבר האלקטורים, אבל אולי רק לאחר שהרפובליקאים יטעמו את הטעם של הפסד-בזמן-ניצחון.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny-globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny