טראמפ ומרקל בפגישתם בוועידת נאט”ו בלונדון / צילום: KEVIN LAMARQUE, רויטרס
קשה להעריך את כמות הדוחות החשאיים שנכתבו בוודאי בבירות אירופה, בניסיון להסביר את אישיותו של נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ. המוצא המשפחתי מכפר קטן בדרום גרמניה, האם הסקוטית, הלוואות העתק מדויטשה בנק - פרטים ביוגרפיים הקשורים לאירופה ואינטרסים פוליטיים ככל הנראה נותחו עד דק, כדי לנסות ולהסביר מדוע פתח הנשיא האמריקאי מספר רב כל כך של חזיתות מול האיחוד, ואיך להגיב אליהן בצורה הנכונה.
אחרי שורה של כישלונות, האירופאים ויתרו. במקום תגובות נדהמות וציטוטים דרמטיים, במקום לבכות את עתיד היחסים הטרנס-אטלנטיים, הם עברו למדיניות המומלצת על ידי גננות ברחבי העולם: אם תתעלמו מהפרובוקציות שלו, הוא יפסיק.
במידה רבה, כך אכן היה. את השנתיים הראשונות של כהונתו הקדיש טראמפ להרס שיטתי של הברית הטרנס-אטלנטית - הכוח המעצב של המערב מאז תום מלחמת העולם השנייה. הוא הטיל מכסים ותעריפים על פלדה ועל יצוא אירופי אחר בשם הביטחון הלאומי ("חשבנו שאנחנו שותפים להגנה על ביטחון ארה"ב", התלונן נשיא הנציבות האירופית); הטיל תעריפים ומכסים נוספים בשם טענות על חוסר הוגנות בסחר; איים להטיל מכס גבוה על יינות צרפתיים אם פריז תטיל מס על פייסבוק, ועל גבינות איטלקיות בשם התחרות של איירבאס עם בואינג.
הוא איים להטיל מכסים נוספים על כלי רכב גרמניים ("אני לא רוצה לראות מרצדס אחת בשדרה החמישית", צוטט פעם), ביקר באופן פומבי את מדיניות הפליטים של האיחוד, התערב בבחירות בבריטניה, והתלונן על כך שגוש האירו שומר באופן מלאכותי על ערך מטבע נמוך, כדי להמשיך וליצור עודף סחר ענק מול ארה"ב.
כל זה לווה ברטוריקה קיצונית. כשנשאל בראיון נינוח מיהו האויב הכי גדול של ארה"ב, השיב טראמפ בלי למצמץ כי זהו האיחוד אירופי, כי "מה שהם עושים לנו עם הסחר הוא נורא"; את המדיניות של ראש הממשלה הבריטית לשעבר, תרזה מיי, הגדיר כ"מטומטמת" בשיחה עמה, לפי דיווחים; ואת מדיניות הפליטים שהובילה קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל, הגדיר פעמים רבות כ"שגויה" באופן פומבי (ולפי דיווחים ניסה להוציא את מרקל משלוותה באמצעות התקפות אישיות בטלפון). הוא גם איים שוב ושוב לפרק את נאט"ו אם מדינות אירופה לא יוציאו יותר על ביטחון, וניצל ביקורים באירופה, בפסגות נאט"ו ובפסגות 7G כדי להשתלח ביבשת הישנה.
אפילו ראש ממשלת בריטניה הנוכחי, בוריס ג'ונסון, שטראמפ תמך בו לאורך כל ההפיכה במפלגה השמרנית שהעלתה אותו לשלטון בשם הברקזיט, נאלץ לשמור ממנו מרחק במהלך פסגת נאט"ו, שהתקיימה בדצמבר 2019, שבועות לפני הבחירות. בשביל המנהיגים האירופאים, טראמפ הוא אולי איום גיאו-פוליטי, אבל בשביל רוב התושבים באירופה הוא "סדין אדום".
אפקט הסכסוך עם סין
כאמור, לקח לאירופה זמן רב לנסות ולהבין כיצד להתמודד עם טראמפ. כבר בפסגת נאט"ו במאי 2017, אחרי פגישתם הראשונה, אמרה מרקל בנאום שהפך למכונן כי "הזמנים שבהם יכולנו לסמוך לגמרי על אחרים הולכים ומסתיימים... על האירופאים לקחת את גורלם בידיהם". אבל הקנצלרית לא יישמה את התובנה המהירה שאליה הגיעה. בהתחלה, אירופה נחרדה לגורל היחסים הטרנס-אטלנטיים. גינויים זרמו מפריז, ברלין ובריסל על כל צעד אנטי-אירופי, על כל הכרזה נגד גרמניה. שגרירים נקראו לבירורים. שגרירים אחרים התראיינו בתקשורת, ורק הגביהו את הלהבות.
אבל בשנתיים האחרונות המדיניות התעדנה: האירופאים פשוט שותקים מול כל התבטאות טראמפית. הם נמנעים מתגובות חריפות ומעימותים פומביים. בעצם, הם מושכים זמן. החוקים הישנים שלפיהם התנהל המערב אינם תקפים, תיאוריות שלמות על יחסים בינלאומיים אינן רלוונטיות. הגישה המאוחדת באירופה בשנה האחרונה היא אחת: להמשיך להתעלם מדברי טראמפ, ולקוות שהוא ייעלם בבחירות הקרובות. בניגוד למצב בגני ילדים, למדיניות הזו יש מחיר, אבל האירופאים מקווים להתחמק ממנו.
מה שעוד עזר להנמיך את הלהבות בין הצדדים הייתה ככל הנראה ההבנה של טראמפ שהוא צריך לרכז את מירב המאמצים בחזית מלחמת הסחר עם סין. מתישהו במחצית כהונתו, אירופה הושיטה יד לחקלאים של מרכז ארה"ב, שנתקעו עם סחורה רבה שסין הפסיקה לקנות. האיחוד הגביר את יבוא הסויה, ויחד עם ארה"ב הקים ועדה משותפת לבחינת יחסי הסחר. זה הקנה לאירופים שקט תעשייתי בחזית אחת, לפחות.
מאז, מעשים אמריקאים נתקלים בתגובה מתונה. אפילו ההחלטה לטרפד באופן אקטיבי את צינור הגז "נורד-סטרים 2" - פרויקט שבו הושקעו כ-10 מיליארד אירו - עוברת בגרמניה בלי שום התבטאות פוליטית חמורה, בלי שבירת כלים. האירופאים מקווים שעמדת האיש החזק בעולם תאויש החל מינואר הקרוב בדמות אחרת.
"אירופאים רבים אומרים כי כמו הירייה בבובי יואינג ב'שושלת', הם מקווים להתעורר ב-5 בנובמבר ולגלות שארבע השנים האחרונות היו חלום רע, וכי היחסים צפויים לחזור לנורמליות תחת הנשיא ביידן", כתב מכון Carnegie Endowment for International Peace, וציין כי דיפלומטים אירופאים תמימי דעים שהיחסים הטרנס-אטלנטיים נמצאים ב"שפל של כל הזמנים, גרוע יותר אפילו מהמצב במלחמה בעיראק ב-2003".
"לא נשאר שום דבר ממערכת היחסים בין ארה"ב לאירופה, מלבד הטעם המר של מנהיגים אירופאים שבזבזו שלוש שנים בניסיון לגרום לנשיא האמריקאי לאמץ את הרעיון של ברית טרנס-אטלנטית", נכתב ב"פוליטיקו" האירופי השבוע. "למנהיגים אין שום אשליה שטראמפ עומד להשתנות. השאלה היחידה היא האם הוא יזכה בנובמבר".
הדילמות לא יתחלפו
כדי להמחיש את ההתעלמות, פרשנים רבים מזכירים את העובדה שמרקל דחתה את הזמנתו של טראמפ להשתתף בפסגת ה-7G שתוכננה להתקיים בארה"ב, בזמן מגפת הקורונה. לפי חלקם, זו הייתה הסיבה לכך שטראמפ החליט לזרז את הוצאתם של יותר מ-10,000 חיילים אמריקאים שהיו מוצבים בגרמניה, ולהעביר את חלקם למדינות אירופיות ידידותיות יותר לארה"ב, כמו פולין. "דחיית ההזמנה שולחת לטראמפ מסר ברור: או שנראה אותך בצד השני של הבחירות, או - מה שעדיף מבחינתנו - שלא נראה אותך בכלל", כתב אנליסט מ"Center for American Progress" בוושינגטון.
אך למעשה, גם אחרי הבחירות האירופאים ימצאו עצמם בפני אותן דילמות. דיבוריו של ביידן על "קניית תוצרת אמריקאית בלבד", והעימות הבלתי ניתן להתחמקות עם סין, יציבו אותם בפני בעיות דומות. "האירופאים מוצאים את עצמם בבעיה כפולה", נכתב השבוע בסקירה של המועצה האירופית ליחסי חוץ. "מצד אחד הם עדיין תלויים בארה"ב כדי להחזיק את הסדר הגלובלי... ומצד שני היריבות בין סין לארה"ב (המתבטאת בין השאר בנסיגה אמריקאית מאזור הבלקן והמזרח התיכון) משפיעה על הסדר האזורי בסביבה".
האירופאים, באמצעות הקמת מסגרת צבאית משותפת, מגיבים אמנם לשורה התחתונה של "העולם תחת טראמפ" - הכוח מעצב את המציאות, ולא חוקים או בריתות ישנות - אבל זהו תהליך אטי שנתקל בקשיים רבים. אזהרתה של מרקל עדיין מהדהדת, האיחוד האירופי צריך להפסיק להסתמך על הכוח האמריקאי כדי להבטיח את שגשוגו. האירופאים פשוט מקווים שאחרי ה-5 בנובמבר (אז כנראה יתפרסמו התוצאות הסופיות) יהיה בצד השני של האוקיינוס האטלנטי נשיא שאתו הם יוכלו לדבר, בעודם עוברים את התהליך הזה.