מחסום באיילון / צילום: Oded Balilty, Associated Press
כמו שזה נראה כרגע נמשיך להתווכח עד מחר, כי כל צד מבין רק את עצמו. מעין שיח חירשים משודרג. החרדים רק רוצים להתפלל, ובשמאל החילוני רק רוצים להפגין. חלק דוחה בשאט נפש את ההנחיות, וחלק מאמץ אותן כתורה מסיני. בינתיים שני הצדדים נושאים בנטל ההוכחות באופן שווה.
בחוגים חרדיים נרחבים מתכנסים מזה חודשים כרגיל, ובקרב אותם חוגים אין כל סימן מובהק ליתר תחלואה או מוות. מצד שני, אולי הם הגיעו לחסינות עדר, ואולי הנורא מכל עוד יגיע. רק חבל שמלבד התנפלות העדר התקשורתית, אף גוף מדעי לא התנדב עד כה לבדוק ביסודיות היכן הם אלפי החולים ומאות המתים שנביאי הזעם התקשורתנים ניבאו לנו בעקבות ההתכנסויות החרדיות האלה.
בסוף כנראה מה שיציל אותנו, כמו את שאר העולם, זה החיסון. הוא ולא אחר. בינתיים עוד לא נמצא מודל אחר שלא רק הצליח להרוויח זמן ולדחות את האסון לגל הבא, אלא גם למגר אותו כליל. אבל בזמן הזה התברר לנו שאנחנו מפולגים מאי פעם. מרגע שמדרג החיוניות התגמש והופקר לגורלו, כל מגזר הכריז על סדר עדיפות משלו, ובצדק. כשהערך העליון שלך הוא הפגנה בבלפור, שלי הוא תפילה ברוב עם ולימוד תורה בישיבה. כשחבר כנסת רוצה מאוד לראות את נכדותיו גם במחיר עבירה על החוק, אני מאוד רוצה לראות את הרבי שלי בחג, ויהי מה. זו מתמטיקה פשוטה בהחלט.
הכיפה שלהם היא לא השטריימל שלנו
מהחברה החילונית אין לנו, החברה החרדית, הרבה ציפיות שיבינו את המשוואה הפשוטה הזו, אבל התברר לנו שוב עד כמה החברה החרדית רחוקה, תודעתית והשקפתית, מזו של הציבור הדתי לאומי. ההיתקלויות האחרונות בין המגזרים הוכיחו שהפער הדתי והתיאולוגי בינינו הוא בלתי ניתן לגישור. הכיפה שלהם היא לא השטריימל שלנו ולא יעזור מאומה, למרות המעטה המשותף כביכול של בית כנסת וסוכה וחיבת הארץ. הקטע הכי מוזר היה לשמוע הטפות מוסר של "ונשמרתם לנפשותיכם" מאלו שמעודדים מגורי יהודים במקומות הכי מסוכנים במזרח התיכון.
אבל הפן העצוב, בעיניי, הוא שיח החירשים שהתפתח גם בתוך החברה החרדית עצמה. התברר שגם לאחר שבעים שנים של מאבק משותף על ציפור הנפש, עדיין חלקים מתוכנו לא ממש מבינים את צרכיו הרוחניים והחברתיים של האחר. כך דוברים חרדיים בשיח הכללי הגדירו את החסידויות ואדמו"ריהם שמתכנסים לשמחת תורה כ"נבלים ברשות התורה". לא פחות. יישאר לנו עוד הרבה זמן לחקור כיצד הגענו למצב שבו חרדי ליטאי מתקשר בעיצומו של יום שבת למשטרה כדי לדווח על מנין תפילה חסידי. או כיצד החובה התורתית המובהקת של "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" הפכה בן לילה לכלי ניגוח פופוליסטי, ואיך פתאום, כביכול, הפכו מנהיגי ציבור אחראיים ומנוסים לרוצחים בפוטנציה.
אגב, כמי שמחלק את חייו בין ישראל לאירופה, מדינת ישראל מקבלת ציונים גרועים במאבקה נגד הנגיף. יש תחושה של מדיניות חלם. תחושה עמומה שהמנהיגים לא ממש יודעים מה ניתן לעשות, מעבר ללאמץ באופן גורף ועיוור את כל מה שתכניות העבודה מציעות מבלי להקדיש טיפת מחשבה או יצירתיות בעניין.
הרי מה בדיוק נבון בהחלטה לסגור את השמים בפני תיירים ממדינות שהן פחות אדומות מאיתנו? תשמחו שהם רוצים בכלל לבוא. מה היה רע לפתוח את נתב"ג בפני כל יהודי העולם, ממדינות ירוקות מאתנו, שרוצים לבוא לחג, למרות הכל?
או מה ההיגיון המינימלי בחובת עטיית מסכות במרחב הפתוח בטיול יחיד או זוגי? מעטות הן המדינות, אם בכלל, שחובת עטיית המסכות בהן היא כה גורפת - ועוד לא ראינו כיצד זה עזר לנו עד כה.
אני לא מצפה מראש ממשלתינו המפוחד והכושל להתחיל ולקדם את המודל השבדי, שלפחות נועז מספיק כדי להודות שאין עצה ואין תבונה נגד הנגיף מעבר ללחכות בסבלנות לפתרון החיסוני, ובד בבד לשמור על החברה ועל הכלכלה מפני נזקים בלתי הפיכים. אבל לפחות נותר לצפות ממנו שירסן את כוחות השיטור שהוא משסה בנו כדי לשמור על הסגר המדומה שהכריז עליו ולרכך מעט את יסודות המשטר הקומוניסטי שהוא כפה עלינו בתקופה האחרונה.
הכותב הוא פובליציסט ובעל טור בעיתון "משפחה"