הפגנה נגד הממשלה והחלטותיה בכיכר הבימה, תל אביב / צילום: רון טוביה, גלובס
"אני מפחד", צייץ שמעון ריקלין לפני שסיים משדר ממוקד המחאה בכיכר הבימה וזכה לליווי משטרתי אל מחוץ למתחם. ריקלין לא לבד. "רצח פוליטי מעבר לפינה", הזהיר בני גנץ כבר בחודש מרץ. התפרצות הגל השני של הקורונה הציפה שוב את החשש מפני גל של אלימות שישטוף את החברה הישראלית חוצה מגזרים וקהילות ולא נעצר באלימות פוליטית. האלימות מחלחלת לרחובות הערים ולבתים פנימה.
ימנים נגד שמאלנים, חילונים נגד חרדים, יהודים מול ערבים, ישראל השנייה מול זו הראשונה - מלחמת הכל בכל. התחושה היא שאנו הולכים ומתדרדרים למצב שהיטיב לתאר אותו אחד, תומאס הובס, כבר במאה ה-17.
הובס תיאר את מצב הטבע, בו אין שלטון, ואין חוקים, ואין ריבון. במצב כזה, טוען הובס, האנושות תהיה מצויה בכאוס אלים, בו כל אחד חושש לעצמו, למשפחתו, לשבט שלו. אין דאגה לאחר, אין חמלה לזולת. רק כוח ברוטלי ואלים שמשתולל ברחובות. הובס שהבין שכדי לאכוף את החוקים שמונעים מאיתנו להילחם האחד בשני, צריך לוויתן - שלטון יציב הזוכה לאמון הציבור. הוא כמובן לא היחיד שהבין זאת. "הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו," אמרו חז"לנו.
משבר הקורונה הוציא משהו אחר מהחברה הישראלית. משהו שונה ומאיים. האיום שנשקף מהקורונה גדול כמו מלחמה, בזה אין ספק. מספר המתים היומי גדול, מספר הפצועים (החולים) אדיר, ומספר בעלי המום שיוותרו לאחר מכן כנראה אף הוא לא יהיה קטן. ברוב מלחמות העבר, ידענו להתאחד. הבנו כקהילה, שהטוב המשותף שלנו משמעותי יותר מהביטוי האישי של כל אדם וקהילתו. אבל הפעם, דומה שאיבדנו את האמונה המשותפת שביחד ניתן להתגבר. המגפה הבריאותית הפכה למגפה חברתית.
ומראותיה של מגפה זו קשים. קשה גם לראות בתי כנסת ואולמות שמחה מלאים עד אפס במקום בשכונות חרדיות מבלי לחשוב על המשמעויות הנובעות מהתקהלויות אלו. וכן, גם קשה לראות את כיכרות הומות במפגינים בזמן שמספרי החולים ממשיכים לטפס.
אפשר להסביר באריכות את הנסיבות העומדות מאחורי כל אחת התמונות הללו. קהילות וקבוצות רבות בחברה שלנו החליטו שמחיר השמירה על ההנחיות בעת הזו גבוה מידי. לכל אחת מהקבוצות המרכיבות את החברה הישראלית יש סיבות טובות לא לבטוח בשלטון ולא להרגיש חלק מהקולקטיב הישראלי. שנים שהלוויתן מנסה לבלוע אותם, וכעת הן מתקוממות. הבעיה היא שאת המחיר משלמת החברה הישראלית כולה.
נדמה שבסופו של דבר, הפתרון בידיים שלנו. מרבית הישראלים יודעים היום שהדרך היחידה שלנו לצאת מהמשבר - היא לפעול יחד, כפי שכבר עשינו בעבר. כך ניכר כי מרבית משתתפי המחאות נענו לצו השעה והבינו כי ניתן למחות גם במרחק של קילומטר מהבית. מרבית החרדים הבינו כי תפילות בחצרות הבתים יכולים להיות מרוממות רוח לפחות כמו תפילות בבית הכנסת.
לא רק הובס ייחל ללוויתן. לפי המסורת היהודית, באחרית הימים נשב כולנו בסוכת עורו של לוויתן - המסמלת הרמוניה ואחדות. ובכן, כרגע הלוויתן של הובס לא נראה באופק, ובחג הזה היה עדיף שלא להזמין אורחים לסוכה. אבל לא צריך לחכות ללוויתנים ולאושפזין. עלינו לזכור כי נוכל להתקדם למציאות טובה יותר, רק אם נשמור על היכולת להתאחד סביב מטרות משותפות לכולנו, בחירום ובשגרה.
הכותב הוא מנכ"ל הקונגרס הישראלי , מיזם משותף לקרן מנומדין ואונ' בר אילן