גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

שי ניצן ואביחי מנדלבליט/ צילום: איל יצהר

בתוך הדיונים האינסופיים בעניין הקלטות סגל ופלג יש כמה מילים בעלות חשיבות שנאמרו בשיחה בין אביחי מנדבליט לאפי נוה וחמקו איכשהו מהדיון הציבורי. מנדלבליט המשוכנע, על פי דבריו בשיחה, ששי ניצן וסגניתו דינה זילבר "תפרו" לו תיק, סבור היה שסירובו של פרקליט המדינה לסגור את התיק נגדו אינו תמים ("הוא עושה לי את זה בכוונה"), והסביר לנוה כיצד בכוונתו להתמודד עם ניצן. "בסוף בסוף בסוף", משתף מנדלבליט את חברו, "אני אתפוצץ ואני אעשה לו בלגן אימים על זה. אני לא יודע אני... אלחץ את זה יותר". למה בדיוק התכוון מנדבליט במילים האלה?

"זה לא אותו דבר"

המשפט הזה נאמר לנוה בשיחה שהתקיימה לפני ארבע שנים, לאחר תחילת כהונתו של מנדלבליט כיועץ המשפטי לממשלה, אך נחשף לציבור רק עתה. בצירוף מקרים, שאיש לא יכול היה לחזות מראש, אזרחי ישראל נחשפו אליו שבועיים לאחר פרסום הקלטה אחרת של מנדלבליט, מתוך ראיון שהעניק לעיתון "משפחה". במסגרת הקלטה זו הסביר מנדלבליט מדוע ייתכן שלא יהיה מנוס מבחינתו מלקבוע כי ראש הממשלה בנימין נתניהו מנוע מלהמשיך ולכהן כראש ממשלה.

קביעה דרמטית וחסרת תקדים שכזו, מצד יועץ משפטי לממשלה, דורשת הצדקה משמעותית ועמוקה, ומנדלבליט אכן סיפק אותה. "אני אומר" הסביר היועץ המשפטי לממשלה לכתב, "יש נאשם, מר בנימין נתניהו, ויש ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו. זה לא אותו דבר. אם אתה מערבב את הדברים ומשתמש בכוח השלטוני שלך כראש ממשלה, כדי להשפיע עליך פלילית, פה מתחילה להיות בעיה קשה".

אלא שההקלטה הטרייה, זו שסגל ופלג חשפו השבוע, מבהירה לכאורה שמנדלבליט עצמו תכנן, לפני ארבע שנים, לפעול באופן זהה לזה הפסול בו הוא מזהיר ציבורית את נתניהו מלנקוט בו. נשתמש בחלוקה שמנדלבליט עשה בה שימוש בעניינו של ראש הממשלה ונשאל באילו כלים התכוון מנדלבליט ל"התפוצץ" ולעשות לניצן "בלגן אימים"? כחשוד או כבעל משרה ציבורית בכירה? כיצד בדיוק התכוון "ללחוץ יותר"?

האם הוא התכוון לשלוח לניצן מכתב אישי כאזרח פרטי החשוד בפלילים? ניצן לא ממש מתרגש מחשודים השולחים לו מכתבים אישיים. האם התכוון מנדלבליט לעשות לניצן בלגן כקולגה במשרד? איך? לגנוב לו דיו מהמדפסת המשרדית? אולי לרוקן לו את חבילת הדפים במכונת הצילום שבחדרו?

פירושם הסביר של הדברים הוא כמובן אחר. מנדלבליט שביקש לפני ארבע שנים, בכל מאודו, לסגור את התיק הפתוח בעניינו הפרטי, בו שימש כחשוד, הודיע לנוה כי הוא מתכוון לעשות שימוש, כנגד שי ניצן, בכלים העומדים לרשותו - כיועץ משפטי לממשלה. הוא התכוון, ואולי אף ניסה בפועל, ללחוץ, להתפוצץ, לעשות בלגן אימים, לניצן, הכפוף לו.

ולאיזו תכלית? השגת התוצאה הרצויה למנדלבליט כאזרח פרטי. על פי הטרמינולוגיה שהוא עצמו יצר, הרי שהיועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, הודיע, לפחות במשתמע, כי בכוונתו לעשות שימוש בכוח השלטוני, בו הוא מחזיק, על מנת להשיג תוצאה בתיקו הפלילי של מר אביחי מנדלבליט, החשוד בפלילים. ופה, כפי שהעיר על כך אדם חכם רק לפני שבועיים, "מתחילה להיות בעיה קשה". השחלוף בין נתניהו של היום למנדלבליט של אז מעולם לא היה נראה מושלם יותר.

בעידנא דקרירותא

אין לדעת עד כמה, ובאיזו עוצמה, מימש עורך הדין מנדלבליט (היועמ"ש) את תכניתו המקורית "להתפוצץ", "ללחוץ" ולעשות לשי ניצן "בלגן אימים", על מנת לשפר את מצבו של מר מנדלבליט (החשוד בפלילים). אבל דבר אחד ברור - הוא אכן פנה לשי ניצן על מנת שזה יסגור את תיקו בעילה של חוסר אשמה. על פי פרסומה של איילה חסון, הוא פנה אליו בעניין זה, באמצעות עורך דינו, וזאת בהיותו יועמ"ש שפרקליט המדינה כפוף לו.

וכאן זרעי חטאו של מנדלבליט נטמנים עמוק באדמה. זו כבר לא רק שיחה בין חברים. אלה גם לא דיבורים בעידנא דריתחא. אלה מעשים בעידנא דקרירותא. זהו חשוד בפלילים, שתיקו נותר ללא עילת סגירה, הפונה לפרקליט המדינה הכפוף לו בעניינו הפרטי. לא בכדי נעשו המעשים האלה במחשכים ומבלי לאפשר לכל גורם ציבורי לבחון אותם ולמתוח עליהם ביקורת.

אלא שכאן עשוי הבן לשאול - מה היינו מצפים מחשוד בפלילים שבמקביל לכהונתו כיועץ משפטי לממשלה מבקש לסגור את התיק הפלילי כנגדו? הלא הבקשה שלו כאזרח לגיטימית לחלוטין. האם כהונתו הציבורית אמורה לחסום אותו מלטפל בענייניו האישיים במקביל לכהונתו? לכאורה לא הייתה כל דרך אחרת. הרי בכל מקרה מי שיקבל את ההחלטה בעניין סגירת תיקו הפרטי, הוא פרקליט המדינה הכפוף לו, או כל דמות אחרת במערך התביעה, זוטרה יותר, אך כפופה לו אף היא.

להחליף את ניצן בגרסטל

אלא שלמנדלבליט היו מספר אפשרויות אחרות. הוא יכול היה להמתין לסיום כהונתו. גם אם בכוונתו היה להתמודד על תפקיד שופט בעליון, עניין שחסום בפני מי שתיקו נסגר מחוסר ראיות בלבד, ממילא החוק קובע לו תקופת צינון של שנה וחצי בטרם יוכל לעבור לתפקיד זה. זו תקופה שהייתה מספיקה לגמרי לנהל את ענייניו הפרטיים כחשוד מבלי לערב, גם אם לא באופן מופגן, את כוח משרתו.

הוא יכול היה גם להודיע ציבורית כי פנה בבקשה לפרקליט לקבוע עילת סגירה בתיקו הפלילי. ייתכן מאוד ומהלך שקוף שכזה היה מרפא את הפגמים שהתקיימו בשליחת בקשה במחשכים, רחוק מעיני הציבור, למי שכפוף לו.

והוא יכול היה גם לבקש משר המשפטים לפעול על פי סעיף 23א(ד) לחוק המינויים הקובע כי במקרה בו "נושא משרה מנוע מלעסוק בעניין מסוים במסגרת תפקידו, רשאי השר, לאחר התייעצות עם נציב השירות, להטיל על עובד מדינה אחר למלא את התפקיד באותו עניין עד שתוסר המניעה". הוא היה צריך לבקש משרי המשפטים לשעבר, איילת שקד או אמיר אוחנה, להעביר את סמכות ההחלטה בתיקו הפרטי, משי ניצן המצוי בו בניגוד עניינים מובהק, לעובד ציבור אחר. נגיד - הילה גרסטל, או דוד רוזן, מנציבות הביקורת על הפרקליטות. הם ודאי אינם כפופים לניצן או למנדלבליט כראש התביעה הכללית.

במקום זאת, בחר מנדלבליט לנהוג אחרת. לפנות לכפוף לו ישירות, בעניינו הפרטי, תחת מעטה של חשאיות וללא כל ביקורת ציבורית, כשהכפוף בניגוד עניינים חמור. כאדם אני מבין את מצוקתו של היועמ"ש. את הניסיון להסתיר מאזרחי ישראל את מצבו המשפטי. את הניסיון להשיג קיצור דרך מהכפוף לו. את אי רצונו לבקש משר המשפטים ליטול סמכויות סגירת תיק מהפרקליטות בשל ניגוד עניינים. התקדים הזה, מן הסתם, הטריד אותו. אבל התוצאה - מרגע שהדברים נחשפו לציבור - נוראה. נוראה מדי. ציבורית ופרטית.

שופט עליון, ניתן רק להניח, הוא כבר לא יהיה.

הכותב לומד לתואר שלישי במשפטים באוניברסיטה העברית, מעניק ייעוץ לגופים שונים, לרבות בתחום הבנקאות, ושימש בעברו כיועץ לענייני חקיקה של שרת המשפטים לשעבר איילת שקד