תושב בעיר גנז'ה, בצד האזרי של הגבול, סוחב שטיח מסורתי על רקע ההריסות של העיר / צילום: Unal Cam/DHA, Associated Press
בחודש שעבר הופרה הפסקת אש ששררה במשך מספר שנים בחבל הכפרים נגורני קרבאך, שנמצא בין ארמניה לאזרבייג'ן. התמונות של הבתים ההרוסים, האנשים שנסים על נפשם עם הרכוש שנשאר, וגם אלה שמנסים להמשיך איכשהו בשגרה, גרמו לי לצלול אל תוך האירועים שהתרחשו באזרבייג'ן בסוף שנות ה-80 והוזכרו בבית הורי דרך זכרונות מעומעמים.
כיצד כל המצב המדיני שהתחיל בנגורני קרבאך זלג אל תוך הערים באזרבייג'ן וגרם למקרי רצח בין תושבים ללא כל אבחנה ושליטה במצב ואיך קשורים שקיפות ואמון הציבור לכל זה. שני עמים, שחיו זה לצד זה, שוסעו זה בזה עד שנמלטו, כל אחד לצד אחר. באזרבייג'ן חיו מאות אלפי ארמנים וכיום נשארו בה בקושי כמה מאות.
בריה"מ העמיקה את היריבות
לאחר מלחמת העולם הראשונה פרצה בין ארמניה לאזרבייג'ן מלחמה על שטחה של נגורני קרבאך. ב-1920, עם כניסת הצבא האדום לגבולות קווקז, סטאלין קבע גבולות חדשים באמצעות אסטרטגיית "הפרד ומשול" - פירור ישויות אתניות גדולות שעלולות לאיים על "שלמותה" של בריה"מ. לגרום לרוב ארמני להיות תחת שליטה אזרית הייתה דוגמה אכזרית לאסטרטגיה הזו. כך סטאלין הכניס את נגורני קרבאך, בעלת הרוב הארמני, דווקא לשליטתה של הרפובליקה הסוציאליסטית האזרית. ובכך, רוסיה הסובייטית לא רק שלא פתרה את הבעיה של נגורני-קרבאך, אלא העמיקה את היריבות ונטעה את זרעי המחלוקת שבהמשך יתפתחו לסכסוכים אלימים וקשים.
הסיפור של משפחתי הושפע עמוקות מקורות חבל נגורני-קרבאך. היריבות שהתגברה תחת שלטונו של סטאלין, הפכה בסוף שנות ה-80 לקנאות רצחנית. הטלוויזיה הסובייטית שידרה ידיעה שמקורה לא ברור על רציחות של אזרים ע"י ארמנים בעיר סומגאיט, שנמצאת בחבל נגורני-קרבאך. הידיעה הובילה להסתה וגל של פוגרומים נגד הארמנים שהתגוררו בבאקו, בירת אזרבייג'ן.
זו הייתה הסיבה העיקרית לכך שכל משפחתי ברחה מבאקו והחלה במסע ארוך לארץ ישראל. על פי הסיפורים של סבתא שלי, היה זה נראה כמו טיהור על רקע אתני. אמי חצי ארמנית מצד אביה, ויהודיה מצד אמה, סבתי. כך סבתי מצאה את עצמה לבדה במערכה, עם שתי בנותיה, כשהיא צריכה להגן עליהן מצד אחד מפני אנטישמיות, ומצד שני מפני מעשי אלימות שהתבצעו נגד ארמנים.
סבתי חלקה איתי את זכרונותיה מהתקופה החשוכה הזו. אזרים היו נכנסים לתוך בתים פרטיים ורוצחים ארמנים. כך, שכל פעם שנשמעו דפיקות בדלת, היא הייתה דואגת שאמי ואחותה ירוצו בשקט לחדר אחר להסתתר מאחורי הספה. היא סיפרה לי כיצד אפשר היה ללכת ברחוב ולהתקל בארמנים שנזרקים ממרפסות על ידי אזרים שפרצו לביתם.
אחד מחבריה של דודתי, שהיה נער מלא חיים, ראה יום אחד כיצד מול עיניו רוצחים ארמני באמצע הרחוב והולכים כאילו כלום לא קרה. הוא נכנס זמן קצר לאחר מכן לבית חולים פסיכיאטרי ומאז היא לא שמעה ממנו. היו אלה סיפורים שכיחים, לראות הוצאות להורג כאלה ברחוב. אנשים רבים איבדו את השפיות באותם ימים.
אזרבייג'ן של סוף שנות ה-80 חיה בתוך אימפריה מתפרקת, הפתגם "אין דין ואין דיין" היה מציאות החיים שם. השלטון הסובייטי לא התערב. הוא היה חלש. חלק ממאמציו הכושלים להראות יציבות שלטונית היה לסרב לבקשה של נגורני קורבאך באותם ימים להסתפח לארמניה כדי לנסות ולסיים את המתיחות.
אבא שלי הבין שעל משפחתו לברוח במהירות מכיוון שהמצב רק יילך ויחמיר. בקושי רב הוא הצליח להשיג את המסמכים הדרושים לעזיבה ואחרי שהשאירו את כל רכושם בבאקו ונשארו עם כמה רובלים ביד, יצאו בני משפחתי לישראל. הפוגרומים לא הפסיקו, ובמקביל לעזיבה של משפחתי, גם מאות אלפי ארמנים נמלטו מאזרבייג'ן, בעיקר לארמניה.
מאזן הכוחות השתנה
קרבות השליטה בחבל נגורני-קרבאך נמשכו גם אחרי התפרקות בריה"מ, עד שארמניה ניצחה ב-1994 והפסקת האש נכנסה לתוקף. עם זאת, האזור לא נשאר שלו למשך תקופה ארוכה במיוחד. ב-27 בספטמבר השנה הפסקת האש הופרה, וגם הפעם אף אחד לא יודע מי בדיוק הצית את הגפרור שגרם להכל להתלקח מחדש.
מאזן הכוחות השתנה מאז התפרקות בירה"מ. באזרבייג'ן כבר לא חיים מאות אלפי ארמנים כמו בשנות ה-80, והמדינה עצמה מחזיקה בכוח רב מזה שהיה לה אז. כך שהפעם לא נראה פוגרומים, אך אזרבייג'ן כנראה גם לא תיסוג מהחבל בקלות. מדובר בחבית נפץ, שעשויה להבעיר את כל האזור, בטח אם לבסוף רוסיה תחליט להתייצב לצד ארמניה במאבק.