דרור פויר/ צילום: יונתן בלום
א. מהמרפסת שלי אני צופה במאדים. כבר שבוע שאנחנו נפגשים בכל ערב בסביבות שמונה וחצי. בדרך כלל אני מגיע כמה דקות קודם (למה מי אני שאתן לכוכב לחכות?), תופס מקום טוב על הספה, בוחר פסקול שיתאים בדיוק ומרים את המבט מעבר לעץ הפיקוס הגדול והאהוב, אל השמיים.
מאדים מגיע בדיוק בזמן שלו, מפציע מעל העלווה הצפופה כשהוא בוהק בכתום מרהיב ויוצא למסלולו בשמיים, ממזרח למערב. הוא אומנם טס במהירות של כ-87 אלף קמ"ש, אבל מהמרפסת שלי נראה כאילו הוא לוקח את הזמן.
המרפסת שלי ומאדים קרובים במיוחד בתקופה הזו, כשהם שרויים במה שנקרא "נקודת הניגוד". כל כמה שנים מסתדרים המסלולים האליפטיים של שני הגופים, הכוכב והמרפסת, סביב השמש ושניהם מצויים בקו אחד משני צדדיה; מאדים בנקודה הכי קרובה לשמש, והמרפסת שלי בנקודה הרחוקה ביותר.
כשהשמש שוקעת במערב, זורח לו מאדים ממזרח, קרוב ובהיר מתמיד. אני יושב במרפסת והמרחק ביני למאדים בנקודת הניגוד הוא 62.7 מיליון קילומטרים סך הכול, פי 6 וחצי יותר קרוב מהמרחק המקסימלי בינינו, שמגיע ל-401 מיליון קילומטרים. הושט היד וגע בו.
אני מלווה את מאדים במבטי עד שהוא תופס גובה ויוצא מהמסגרת של המרפסת. מה איתך מחר, אני שואל את הכוכב לפני שהוא נעלם בקומה השלישית. ממשיך ללכת סחור-סחור, עונה מאדים. כמוני כמוך אחי, אני משיב, רק קצת פחות שנים. איך אתה עושה את זה? נכון שזה נראה משעמם לפעמים, מודה מאדים, אבל אם אתה שואל אותי - בטח שאני שואל! - הטריק זה למצוא מחדש את היופי בכל סיבוב.
הדברים רק נראים אותו דבר, מוסיף מאדים בשקט, האמת היא שהם משתנים כל הזמן. אבל מה קורה אם לא מצליחים לראות את היופי, אני שואל. תמיד יש עוד סיבוב, עונה מאדים, אבל אני חייב לזוז, ניפגש מחר. רגע-רגע, אני קורא לו לפני שהוא עובר לשכנים. מה? רק רציתי להגיד לך תודה שהזכרת לי להרים מבט אל השמיים.
מה זה שמיים, שואל מאדים.
ב. בימים אלה אני מחפש לנו דירה, אף שנכון יותר יהיה לומר שאני מחפש לנו מרפסת. הקורונה, אני למד, הקפיצה את הביקוש למרפסות, ואחיכם מכתת את רגליו ברחבי העיר. כבר הפסקתי לספור כמה דירות ראיתי וטרם מצאתי את המקום הנכון לראות ממנו את מאדים בנקודת הניגוד הבאה.
מה אתה מחפש כשאתה מחפש דירה? את העתיד. איזה עתיד? עתיד טוב, כמובן. אלא שלא קל לחפש את העתיד עכשיו, בטח לא עתיד טוב, כשכולם מבטיחים לך רק דבר אחד לגביו: שהוא יהיה הרבה, אבל הרבה, יותר גרוע. "הסגר השני חיסל את ניצני ההתאוששות בשוק העבודה הישראלי, והמצב נראה קשה מתמיד", כתב עמיתי עמירם ברקת השבוע ב"גלובס".
שוק העבודה בשפל וכמוהו הנפש, הנתונים מצביעים בבירור על התערערות במצב הרוח של הישראלי, ועל הפוליטיקה כבר אין מה לומר, כל יום שפל מקודמו. אין תוכנית, אין תקציב, אין מדיניות, אין תמריצים. "אין אפילו צעדים נקודתיים", כותב ברקת - אפילו לא נקודתיים! הכול קורס.
"התמוטטות היא רק עניין של זמן", כתב מבקר המדינה לא מזמן. הוא דיבר אומנם על כ-45 ק"מ של מצוקים מסוכנים ולא יציבים בחופי ישראל בין אשקלון לחדרה שהממשלה מתעלמת מהם (מפתיע!) - אבל מהו אדם אם לא תבנית נוף מצוקי מולדתו הנשחקים?
העצב מונח על הכול ונמצא בכול, כמו אבק, וכבר אין טעם לחזור על הדברים. כשאתה מחפש דירה אתה לא "רק" מחפש את העתיד, מתחת לזה אתה מניח - אתה חייב להניח - שהוא לא יהיה הרבה יותר גרוע.
לחפש דירה זה אקט אופטימי בעולם פסימי, כמעט הייתי אומר אקט חתרני אם הוא לא היה כל-כך בורגני. ובכל זאת, יש בו מן ההתרסה נגד המציאות: אתה חייב לנער את אבק העצב בכל פעם מחדש. בכל גרם מדרגות שבו אתה עולה, בכל כפתור של מעלית שעליו אתה לוחץ, בכל דלת שאתה פותח, בכל "פתרון אחסון" (למה לא לומר פשוט ארון?) שאתה בוחן, בכל ברז שאתה מסובב כדי לבדוק את הלחץ ובכל מרפסת שאתה יוצא אליה כדי לבחון את הנוף - על מנת לבצע כל אחת ואחת מהפעולות האלה, שלפעמים נעשות כמה פעמים ביום, אתה חייב לזנוח את הידיעה שיכול להיות רע.
כל קביעה עם מתווכת דירות היא הצבעת אמון בעתיד. כל תריס שאני פותח הוא אצבע בעינו של העצב. בכל חדר שינה לא מוכר שאני בוחן אני מדמיין רק לילות טובים ובכל סלון אני מדמיין אורחים, ובכל פעם שאני יוצא משם אני מדמיין שנוכל לשלם את זה.
ואחרי כל-כך הרבה דירות, שבכל אחת מהן אני מדמיין אופציה לעתיד קצת שונה, לפעמים גם העתיד הנורא והאיום שכולם מבטיחים לנו במציאות יכול להיראות כמו אופציה. לא חייב להיות רע, אתם יודעים.
כמו שאמר מאדים, הטריק זה למצוא מחדש את היופי בכל סיבוב. ואם לא מצאת בסיבוב הזה או בדירה הזאת, אז בדירה הבאה ובסיבוב הבא. העיקר זה לא להפסיק להסתובב ולא להפסיק לחפש את היופי, אחרת אתה סתם גוש חומר שנע בחלל במסלול אליפטי.
ג. ואם כבר העזתי להזכיר יופי - תחזירו את המוזיאונים והגלריות והספריות והתרבות! אני כל-כך צמא לתרבות גבוהה, הרגתם אותי עם הדיאטת זהו-זה שלכם, כמה אפשר לראות קאברים מתוקים? כמה אפשר לרדד את הכול? אני רוצה לעמוד מול ציורים ענקיים ולהסתובב סביב פסלים. אני רוצה לשמוע מוזיקה מקורית שמנוגנת חי. אני רוצה לראות סרט שישנה את חיי לכמה רגעים. כמה אפשר לטמטם את האנשים?
תראו מה קורה לנו: אנשים מתחילים לדבר על אוטונומיה! אוטונומיה לחרדים, לחילונים, לערבים - איזו שטות נואלת. עזבו את העובדה שאין לדבר כזה שמץ של סיכוי והיתכנות פרקטית, גם מבחינה חברתית ורוחנית - כן, רוחנית - מדובר לדעתי באסון לדורות עבור מדינת ישראל.
נכון, גם אני כועס על החרדים. בסדר, גם עם הבדואים בנגב או עם הדרוזים בגולן אין לי הרבה במשותף. יופי, גם ביצהר ואיתמר לא אמצא שותפים לדרך. אז מה? אני לא רוצה שהם ייעלמו מחיי לאיזו אוטונומיה דמיונית, אני רוצה שנמשיך לחיות ביחד עד שנדע להסתדר יותר טוב.
כן, מה רע בזה? לא פלא ששני גופי התקשורת שמקדמים את הרעיון הם "מקור ראשון" ו"הארץ", שני מעוזי אליטיזם. כמה חודשים של מגפה, ואנשים מתחילים לחשוב שהם יסתדרו לבד. אתם לא. כמה שנים של ראש ממשלה שמפריד ולא מושל, ואנשים באמת התחילו להשתכנע שאוטונומיה תעשה להם טוב. היא לא.
אוטונומיה, בוא, אנחנו בישראל. אתה חוצה את כל המדינה לפני שאתה מספיק להשלים את המילה אוטונומיה. רעיון רע. אנחנו קשורים זה בזה וסובבים זה את זה במסלול נצחי, לפעמים מתקרבים, לפעמים מתרחקים. אי אפשר להפריד בינינו כמו שאי אפשר להפריד בין כדור הארץ למאדים.
ד. למחרת בשמונה וחצי אני שוב על המרפסת, תפסתי מקום ובחרתי פסקול. מאדים מפציע מעל העלווה הצפופה של עץ הפיקוס הגדול והאהוב. הפעם הבאה שבה נהיה כל-כך קרובים, אני אומר למאדים, תהיה ב-11 בספטמבר 2035 ויפרידו בינינו רק 56.9 מיליון ק"מ. אם אתה אומר, עונה מאדים. על איזו מרפסת אשב בעוד 15 שנים, אני תוהה בקול, ותחת אלו שמיים?
מה זה שמיים, שואל מאדים.