תומס ג'פרסון. הנשיא השלישי של ארה"ב האמין בתועלתה של “מהפכה בכל דור ודור" / צילום: Associated Press
היש קשר בין רחובות בנגקוק, מינסק, חברובסק, לאגוס, תל אביב, בישקק, פורלנד ומיניאפוליס? האומנם יש טעם לחפש מכנה משותף לתנועות מחאה, הקמות להילחם נגד ממסד פוליטי מקומי בקצוות מרוחקים של העולם?
לא בטוח, אם כי מפתה מאוד. לפחות זה 230 שנה, מאז המהפכה הצרפתית, הוגי דעות ופרשנים מבחינים בגלים כאלה, נותנים בהם סימנים ומנסים, בהצלחה מוגבלת, לחזות את בואם או את תוצאותיהם. בעיצומו של כל אחד מן הגלים, התפעמות נוטה לתפוס את מקומו של ההיגיון הצרוף.
"לפני 1789, רוב האירופים החזיקו בהשקפה סטטית, שעל פיה שינוי בסדר הפוליטי והחברתי יכול להיות לכל היותר מוגבל והדרגתי", כותב נורמן דייוויס בספרו "אירופה: היסטוריה". "לאחר 1789 הכול ידעו שאפשר להפוך את העולם על ראשו, שאנשים נחושים בדעתם יכולים לגייס את הכוחות החברתיים ואת המנועים הפסיכולוגיים, הנמצאים מתחת לפני השטח גם בחברות השקטות ביותר".
הדיבוק סירב לצאת
המהפכה הצרפתית של 1789 הייתה מרעישה ועוררה ציפיות משיחיות. רבע מאה אחריה, קואליציה אירופית אנטי-מהפכנית ניסתה להחזיר את צרפת אל מצב הדעת הטרום-מהפכני. מנהיגיה חשבו שיהיה אפשר להוציא את הדיבוק דווקא בעזרת האנשים שצָרוּת אופקיהם אפשרה לדיבוק להיכנס: המלכים של בית בורבון.
הבורבונים החזירו את הדגל המלוכני הלבן, והוציאו את ה"מרסלייז" אל מחוץ לחוק. הם האמינו שהם מייצגים את הרצון האלוהי. הם חשבו שהמהפכה הייתה תאונה מצערת ובת-תיקון. הם סירבו להבין שהיא שינתה את העולם מעיקרו, הוציאה את הפוליטיקה מידי העילית, והעניקה הבנה כללית ששום סטטוס-קוו אינו מקודש בחותם של נצחיות.
במובן הזה, תרבותנו הפוליטית בקעה מחלציהם של רעיונות שנבטו ברבע האחרון של המאה ה-18, מצפון אמריקה עד מערב אירופה. אני, אגב, אינני כותב כאן בשבח נלהב של המהפכה הצרפתית. היו לה צדדי זכות וצדדי חובה, והיא פתחה תיבות פנדורה, שאולי מוטב היה לנו אלמלא נפתחו.
"כמו סופות לעולם הגשמי"
אחד האבות המייסדים של ארה"ב, נשיאה השלישי תומס ג’פרסון, האמין בתועלתה של "מהפכה בכל דור ודור". הוא כתב: "אני סבור שמרד קטן, מפעם לפעם, הוא דבר טוב; חיוני לעולם הפוליטי כשם שסופות חיוניות לעולם הגשמי".
ג'פרסון אפילו יעץ ל"מושלי רפובליקות הגונים" שלא להחמיר מדי בהענשת מרידות כושלות, כדי שלא להניא מורדים מלחזור ולנסות בעתיד. "זו תרופה הנחוצה לבריאותה התקינה של הממשלה", התפלסף ג'פרסון.
משעשע, או בעצם מעציב, לצפות עכשיו בניסיונות השמאל הרדיקלי בארה"ב להפיל את פסלי ג'פרסון, להבאיש את ריחו, "לבטל" אותו ("תרבות הביטול"), מפני שהוא היה בעל עבדים. הוא אומנם היה, אבל הוא העניק השראה לשוחרי שינוי בעולם כולו.
אגב, אמריקה לא נשבתה בקסמו המהפכני של ג’פרסון. היא אומנם מתפארת בראשוניותה של "המהפכה האמריקאית", אשר הפילה את הכתר הבריטי, אבל היא התפתחה בכיוון לא-מהפכני. מחוץ למלחמת האזרחים לא היו "מרידות קטנות". שינויים באמריקה התחוללו רק דרך תיבת הקלפי, לאיטם, לפעמים הרבה יותר מדי לאט.
אבל בעינו עומד תוקפה של מחשבת ג’פרסון על הצורך לטלטל כל מערכת פוליטית, כדי למנוע את ריקבונה. מאז 1789 למדנו כי מערכות המסרבות לתקן את עצמן, מזמינות שינוי אלים עם פוטנציאל טוטליטרי מסוכן: צרפת, רוסיה, סין, קובה, איראן...
טריקולור בברלין
גלים מהפכניים תקפו את אירופה ב-200 השנה שלאחר המהפכה הצרפתית. מהירות התפשטותם הייתה מסחררת.
ב-1848, בתוך שישה שבועות מבריחתו של אחרון מלכי צרפת, גל מהפכני שטף את אירופה לכל רוחבה, ופקד את אוסטריה, את גרמניה (הלא-מאוחדת), את הונגריה (הלא-עצמאית), את פולין (הכבושה והמחולקת), את רומניה (הלא-מאוחדת), את בלגיה, את דנמרק ואת שוודיה.
חודש ופחות לאחר המהפכה בפריז, מלך פרוסיה והגנרלים שלו צעדו ברחובות ברלין כשהם עונדים את צבעי הטריקולור המהפכני של צרפת (כדי להרוויח זמן, כמובן).
כל זה הסתיים במפחי נפש. מחוץ לדנמרק, אף אחת מן המהפכות הדמוקרטיות לא עלתה יפה. כולן נקברו תחת נעליים מסומרות של דיכוי. אבל את עקבות המהפכות לא היה אפשר למחות. חלק ניכר של יעדיהן הושגו בתוך 25 שנה. הסטטוס קוו הוסיף להילחם על חייו עוד 70 שנה, עד שקרס תחת הריסות מלחמת העולם הראשונה.
לא היה כדבר הזה עד 1968, עם מרד הסטודנטים והפועלים של פריז, שהעניק השראה לתנועות מחאה באירופה וגם מעבר לה; אחר כך 1989, נפילת הרודנויות הקומוניסטיות של מזרח אירופה, שכמעט הגיעה עד סין; ולבסוף האביב הערבי הטרגי, שממנו בקעו בהצלחה רק תוניסיה וסודאן (אולי).
איך להחזיר את הפחד
הגל של 2020 אינו רק צירוף מקרים. ביסודו עומדות מאיסה בשחיתות ועייפות משימוש לרעה בכוח פוליטי וכלכלי. ברקע מרחף הצל של הקורונה. מלבה אותו אלימותם הלא-מבוקרת של אוכפי החוק ומאפשרת אותו השתחררות מפחד, אם כי הסינים העניקו שיעור מאלף בהחזרת פחד לאוכלוסיות פורקות עול, וממשלות בכל העולם לומדות ומפנימות.
בקירגיזסטן אפילו נפל המשטר, אבל בקירגיזסטן משטרים חוזרים ונופלים ברחובות. מבחנו של סתיו העמים הזה יהיה במקומות אחרים: בלארוס, למשל; או ניגריה, שבה דמוקרטיה נומינלית נעשתה ברבות השנים כלי של התעמרות בכבודו של היחיד ובגופו.
איך כל זה יסתיים? הילבשו העריצים הנבחרים את צבעי הטריקולור, לפחות למראת עין? היונפו תמונות ג’פרסון במליאות הפרלמנט ובחדרי הקבינט? או אולי העריצים יעשו מעשה לואי ה-16 ביום נפילת הבסטיליה. המלך האחרון של "המשטר הישן" כתב ביומנו ב-14 ביולי 1789: rien, זאת אומרת, היום לא קרה שום דבר.