העימות הראשון בין ג'ו ביידן ודונלד טראמפ / צילום: Patrick Semansky, AP
בחלומי הנחיתי את העימות הנשיאותי השלישי (זה שלא יתקיים בסוף), וכך זכיתי לשאול את השאלות הכלכליות החשובות שהפוליטיקאים מבקשים לטשטש, והציבור מסרב לשמוע.
השאלה הראשונה עוסקת במערכת הבריאות האמריקאית
"אמריקה מוציאה על בריאותה כ-5% מהתוצר העולמי, או כמעט חמישית (18.5%) מכל התוצר שלה עצמה; הרופאים בה מרוויחים פי 3 מאשר אלו בגרמניה; מנהלי בתי החולים שלה מרוויחים פי 5 ממקביליהם בגרמניה; ותרופות? אמריקאים משלמים כמעט פי 4 עבור התרופות - כך על פי מחקר של אחת מוועדות הקונגרס מ-2019.
הוצאות הביטוח הרפואי גם הן יקרות ביותר, כמעט פי שתיים וחצי מהעלויות בגרמניה. עלות ממוצעת למשפחה של 14 אלף דולר כפרמיות לשנה ועוד בממוצע כ-4,000 דולר השתתפות עצמית. במקביל, עלות הביטוח הרפואי התייקרה בממוצע ב-5% לשנה בעשור האחרון.
אלא שבניגוד למצופה, כאשר הדברים מגיעים לתוצאות הדברים הפוכים לגמרי. בגרמניה, שמוציאה 11.7% מהתמ"ג על בריאות - 6,646 דולר לאדם לעומת 11,072 דולר בארה"ב - תוחלת החיים הממוצעת עומדת על 82.26 לעומת 78.87 בארה"ב.
בגרמניה יש שמונה מיטות בבית חולים לאלף נפש לעומת 2.6 בלבד בארה"ב. גם במספר רופאים ארה"ב בפיגור: 2.6 רופאים לאלף נפש בארה"ב לעומת 4.6 רופאים לאלף נפש בגרמניה.
לעומת זאת, בתמותת ילדים עד גיל 5, אמריקה דווקא מובילה עם 5.8 מתים לאלף איש לעומת 3.4 בגרמניה, כך לפי ספר הנתונים של הסי.איי.אי. למרות שאמריקה מוציאה על מערכת הבריאות שלה באופן משמעותי יותר משאר העולם, כאשר זה מגיע לכיסוי ביטוחי לכ-27.5 מיליון אמריקאים (כ-8%) אין שום סוג של ביטוח רפואי, לעומת כ-143 אלף בגרמניה (כ-0.2% מהאוכלוסייה).
השאלה היא האם זה נראה סביר שאמריקה מוציאה כמעט 50% יותר מגרמניה על שירותי בריאות ומקבלת בתמורה בערך חצי מהתוצאות? האם זה סביר שמשפחה אמריקאית ממוצעת תוציא על שירותי בריאות כמעט 30% מההכנסה המשפחתית החציונית? האם זה סביר ששליש מהתושבים נמנעו בשנה האחרונה מלפנות לשירותי רפואה בגלל העלות הכרוכה בהם (כך על פי סקרים שפורסמו בשנים האחרונות)? אם כל זה אינו סביר, מדוע לדעתך אמריקה נקלעה למציאות אבסורדית זו? ומה בכוונתך לעשות בכדי לשנותה אם תבחר?
השאלה השנייה עוסקת בפערי העושר
כ-30 מיליון איש מחפשים בימים אלה עבודה באופן אקטיבי. בנוסף יש מיליונים שהתייאשו מלחפש ואינם נראים בסטטיסטיקות המובטלים. בתחילת המאה הזו 70% מהאמריקאים שהיו מסוגלים לעבוד, אכן השתתפו במעגל העבודה. לפני הקורונה המספר הזה עמד על 63.4%. היום הוא עומד על 61.4%.
אירגון הצדקה "פידינג אמריקה", העריך כי יחסרו בין 6 ל-12 מיליארד ארוחות בשנה הקרובה בכדי להאכיל את כל אלו שאינם יכולים לקנות אוכל. האירגון גם מצא כי באוגוסט השנה, 10% מתושבי אמריקה הבגירים, כ-22 מיליון איש, דיווחו שלא היה להם מספיק אוכל.
כאשר מדובר בילדים המצב גרוע יותר. על פי ניתוח של "המילטון פרוג'קט", אחת מכל שלוש משפחות עם ילדים אינה מספקת מספיק אוכל לקיים אורח חיים אקטיבי ובריא. חלקם מדווחים על רעב ועל ויתור על ארוחות.
כל זאת בזמן שהונם של 643 האמריקאים העשירים ביותר גדל בכ-850 מיליארד דולר מ-2.95 טריליון דולר ל-3.8 טריליון דולר. יתרה מזו, ה-0.1% העשירים באמריקה הינם בעלים של עושר השווה למה שיש לכל ה-90% התחתונים ביחד. פער שלא היה כמוהו מאז מלחמת העולם. ואם לא די בכך, הואיל והמקור של רוב העושר הוא ברווחי הון, המס שהם משלמים על רווחי ההון האלו, קטן בערך בשליש מאשר המס ש-90% מהאמריקאים משלמים על שכר העבודה.
השאלה היא: האם לדעתכם בשעה ש-10% מהאמריקאים מתקשים למצוא מספיק כסף כדי לאכול, 30 מיליון איש מחפשים עבודה, ועשרות מיליונים איבדו את הביטוח הרפואי הניתן דרך המעביד, לא הגיע הזמן גם להטיל מיסים על האחוזון העליון והחברות הגדולות כך שאפשר יהיה לממן סיוע בסיסי לעשרות מיליוני אזרחי אמריקה הזקוקים לו?
השאלה שלישית עוסקת בחובות הממשל
ביום ההשבעה של הנשיא הבא בחודש ינואר, החוב של הממשלה הפדרלית צפוי לחצות את קו ה-28 טריליון דולר. במונחי תמ"ג החוב יהיה גבוה מאשר בשיאו ההיסטורי בתום מלחמת העולם השנייה. זהו גידול של 22 טריליוןן במאה הנוכחית. גם לפני הקורונה, הכלכלה שהנשיא תיאר כ"הטובה בהיסטוריה של אמריקה", הגרעון התקציבי עמד על כמעט טריליון דולר לשנה, ובשנת 2020 הוא עבר את ה-3 טריליון דולר. משרד התקציבים של הקונגרס מעריך כי ללא שינוי כיוון ממשי, הגירעונות ימשיכו לטפס בעשור הקרוב, וחובות הממשלה יגיעו לכ-40 טריליון דולר.
והשאלה היא: האם אתם חושבים שזה מוסרי, הוגן, או בר קיימא להשאיר לדורות הבאים את ערימת החובות הגדולה בהיסטוריה של אמריקה? ומדוע שלא תגבו במיסים את הוצאות הממשלה היום, או תקטינו את ההוצאות, ולא תטילו על הדורות הבאים את המיסים והקיצוצים, שאף אחד לא מעז לעשות כיום?
שאלה רביעית עוסקת בחלוקת מתנות לחברות עסקיות
בשש השנים האחרונות חברות התעופה הגדולות הרוויחו ביחד (לאחר כל ההוצאות) בערך 37 מיליארד דולר. בנוסף הן לוו (בזכות מדיניות הריבית הסופר נמוכה של הפדרל רזרב) עוד 14 מיליארד דולר. ביחד זה מצטבר ל-51 מיליארד דולר. כמעט כל הכסף הזה שימש לרכישה חוזרת של מניותיהם, קרי חלוקה לבעלי המניות. כעת משהם נקלעו למחסור במזומנים נותרה להם רק הממשל להישען עליו. בתוכנית ההצלה הראשונה הממשל הזרים להם 25 מיליארד דולר, ועתה בתוכנית השנייה שעל שולחן הקונגרס מוצע להזרים להם עוד 25 מיליארד. ביחד, 50 מיליארד.
והשאלה היא: מדוע הציבור הרחב, שחלקו עדיין לא נולד (קרי הדורות הבאים שיירשו את חובות הממשלה) צריך לסבסד את בעלי המניות ואת בעלי החוב של החברות האלו? ואפילו אם המטרה היא למנוע פיטורים של עשרות אלפי עובדים, האין דרך זולה, צודקת והוגנת יותר להשיג יעד זה? למשל להעביר את החברות הליך של פשיטת רגל, כפי שחברת יונייטד אירליינס עשתה כבר בעבר, למחוק את בעלי החוב והמניות, ואז לסייע באופן נקודתי לפעילות בלבד, וגם זאת כנגד מניות ,או חוב שיוחזר בעתיד.
השאלה החמישית עוסקת בהדפסת כסף
במערכת הבחירות של 2016 אמר טראמפ ש"הפדרל רזרב שומר את הריבית למטה למטה כדי לשמור את הכל למעלה", וכי בגלל מדיניות הבנק יש לאמריקה "כלכלה מאד מזויפת". עוד הוא אמר שבגלל הריבית האפסית "הדבר היחיד שיש לאמריקה הוא שוק
מניות חזק, מלאכותי ומנופח". חלפו ארבע שנים ושערי הריבית כמעט ולא השתנו. ואכן לאמריקה יש כיום כלכלה "מאוד מזויפת", שזקוקה לגידול מתמיד בחוב ובהדפסת כסף כדי למנוע קריסה.
החובות של כל המשק האמריקאי גדלו ב-4 השנים האחרונות בכ-16 טריליון דולר, מכ-64.9 טריליון במחצית 2016 לכ-80.8 טריליון במחצית 2020. זאת, לעומת גידול
של פחות מטריליון דולר בלבד בתמ"ג. יתרה מכך, עוד לפני הקורונה, ההתאוששות ממשבר 2009 הייתה האנמית ביותר מבין תקופות התאוששות מאז מלחמת העולם השניה, פחות מ-2% בממוצע לשנה.שוק המניות לעומת זאת עדיין "חזק ומנופח" (כלשון הנשיא ב-2016) הרבה מעל מעל כל המספרים ההיסטוריים.
והשאלה היא: מה נשתנה מאז 2016? האם הכלכלה האמריקאית יכולה להמשיך ולהתקיים לאורך זמן על מדיניות הבנויה על גידול מתמיד בחוב לכל סוגיו, הדפסת כסף, ושערי ריבית מלאכותיים? האם אתם מבינים ששערי ריבית אלו וגידול החובות בקצב כזה, ייקר את החינוך, הדיור והרפואה, האוניברסיטאות וייצא את רוב הבסיס התעשייתי של אמריקה לסין. אילו צעדים הייתם נוקטים לנסות לשנות את המסלול הזה?
השאלה השישית עוסקת בעתיד של הקשישים
על פי הדוחות של מדיקר (הביטוח הרפואי לתושבים מעל גיל 65) הכסף שהצטבר בקרנות השונות יאזל בתוך 5 שנים. על פי דוחות הביטוח הלאומי מהתקופה שקדמה לקורונה, הכסף בקרנות ייגמר בעוד 12 שנה. החל מאותו הרגע יוכלו לשלם למבוגרים הזכאים רק 75% מהקצבאות. גם סכומים אלו ילכו ויצטמצמו עם השנים. וזאת, רק אם הכסף יילקח מהדורות הצעירים יותר. מומחים רבים מעריכים את הפער בין התחייבויות הממשלה לתוכניות אלו ודומות להן לבין הכנסותיה ממיסים בלמעלה מ-200 טריליון דולר.
והשאלה היא: האם אתם סבורים שצריך לעשות משהו כדי לאפשר לתוכניות החשובות האלו לעמוד בעיקרי התחייבויותיהם בעשורים הבאים? ואם כן מה בדעתכם לעשות כדי שכך יהיה?
והיו לי עוד שאלות. על תקציב הביטחון האמריקאי המופרז; על הקלות המס של טראמפ שהלכו כמעט כולן לרכישה עצמית של מניות; על 1.7 טריליון הדולר של חובות הסטודנטים ומה יהיה בסופם; ועל איזה חזון יש להם כדי להוציא את אמריקה מהבור הכלכלי והחברתי העמוק, שהמדיניות המוניטרית והפיסקלית של העשורים האחרונים, (בסיוע אדיב של הקורונה), הפילה אותה לתוכו.
אך יותר מכל, חלמתי על ציבור מעודכן הדורש תשובות לכל השאלות הנכונות, במקום לאכול את כל נאומי ההסתה והשטנה. על פוליטיקאים המעזים להתעמק, ללמוד ואולי אף להגיד את האמת, ועל דור שמרגיש אחריות לא רק על עצמו אלא גם על העולם שיותיר לילדיו הרבה אחרי שלא יהיה פה. שאלות רבות וטובות, אך הקצתי, והנה חלום.
הכותב הוא עורך דין בהשכלתו העוסק ומעורב בטכנולוגיה. מנהל קרן להשקעות במטבעות קריפטוגרפיים, ומתגורר בעמק הסיליקון זה 22 שנה. מחבר הספר "A Brief History of Money" ומקליט הפודקאסט KanAmerica.Com. בטוויטר: chanansteinhart