פתיחת מושב החורף של הכנסת / צילום: יניב נדב , דוברות הכנסת
עוצמתה של מדינה נמדדת גם באיכות מוסדותיה השלטוניים. על מנת להנהיג ולנהל מדינה באיכות גבוהה, דרושים מנהיגות, כושר ניהול, אמון הציבור ומעל הכל הבנה עמוקה בפוליטיקה. בישראל, עד לא מזמן, היו מפלגות בהן רבים למדו והתקדמו, חלק כקריירה, חלק מתוך אינטרס וחלק מתוך רצון להשפיע. צעירים וצעירות למדו מהטובים ביותר: מה הם ערכים; להוביל דעה; לשכנע; לנסח החלטה; כיצד לגייס רוב להצעות שלהם; השתתפו בישיבות מזכירות או לשכה מדי שבוע, מרכז מפלגה מדי חודש או חודשיים, ועידות מקומיות וארציות מדי שנה ונלחמו על המצע המשותף, עב הכרס, מדי ארבע שנים. מצע שעסק בכל נושא שעל סדר היום הלאומי, ממדינה פלסטינית וחלוקת ירושלים ועד מכסות הביצים ביישובי קווי העימות.
קראו להם המשמרת הצעירה במפלגת העבודה, צעירי הליכוד או המפד"ל. צמחו בהן אין ספור דמויות שהיו לשרים, מנהיגים בארגוני עובדים, ראשי רשויות מקומיות ובכירים במנהל הציבורי. היה היכן ללמוד וממי ללמוד.
עם השנים, המפלגות עברו אמריקניזציה, מעשית אין להן מזכירות, מרכז או ועידה. אין לנציגיהן תפיסות עולם מגובשות או משותפות, הכל מקרי. הן קליפה ארגונית-כלכלית ללא כל תוכן ערכי, ללא מצע, ללא חיבור אמיתי, כמו באמריקה. הנבחרים הפוטנציאלים, נודדים בין מפלגות על מנת למצוא כיסא, ממש כמו במשחק כיסאות מוזיקאליים, ועם היבחרם הם מתאמנים עלינו האזרחים, מתגלחים על זקננו, ניסוי ותהיה לא הכי מוצלחים.
בדור הצעיר כמעט ואין מי שמשתתפים בפוליטיקה, והמעז, מראש מתויג כבעייתי: זה מלוכלך, מושחת, תת רמה, וכיוצא באלו סופרלטיבים עד אין קץ, רובם ככל הנראה נכונים כי היכן שיש עשן יש אש.
רבים מאלו המגיעים היום לכנסת הם משפרי שכר (שלל העיתונאים שלפתע גילו שהם "מנהיגים"), גמלאים (צבא, מוסד, משטרה), נבחרים מקריים (דוגמנים, מורים ועורכי דין שורה שלישית ומטה). חלקם אנשים טובים וערכיים אך הם חסרי כל השכלה, נסיון או הבנה פוליטיים, במובן הטוב של המילה הזו - ויש מובן כזה.
פוליטיקה היא מקצוע, בנוסף ליכולות האישיות, יש בה הרבה מאוד אלמנטים נרכשים בלימוד והקשבה, לצד שפשוף, ניסוי ותהיה. בשוק הפרטי לעולם לא היו מאפשרים למנהל, המוכשר ביותר שיש, לנהל ללא כל ניסיון.
ראשי הרשויות עושים יותר
בהעדר מפלגות פעילות וערכיות, רק בשלטון המקומי ניתן ללמוד ולהשתפשף בפוליטיקה. שם לא נמצא עירייה בלי מנכ"ל, יועץ משפטי או מהנדס עיר, הכי טובים שניתן למצוא, ולא ימתינו שנים לבחירת מי מהם. ראשי הרשויות מכהנים כממשלה מקומית. דואגים לכלכלה, ליצירת מקומות תעסוקה, לקידום יישובם כמקום אטרקטיבי, עמלים למשוך כוחות טובים אליו. הם עוסקים בבריאות וביטחון הציבור, חינוך, איכות הסביבה יותר מאי פעם. חוץ מתחומי יחסי החוץ והצבא, ראשי הרשויות עושים יותר, ויותר טוב מהממשלה, ובוודאי יותר משריה חסרי הניסיון והערכים המשותפים, גם אם הם מאותה "מפלגה".
ראש רשות החפץ בחיים פוליטיים חייב לידו את הכי טובים על מנת להצליח, שאם לא כן הוא יעלם במערכת הבחירות הבאה. אין פלא שרמת המנהל ברשויות המקומיות גבוהה בהרבה מזו של הממשלה.
כתוצאה מהתהליך המתמשך והמעמיק של חובבנות בעולם הפוליטי, נוצר בישראל ריק שלטוני חסר תקדים. המכהנים הן בממשלה והן באופוזיציה, אינם משאת נפשו של הציבור. הבינוניות פשתה בכל אברי השלטון המרכזי, ובמציאות הקיימת אין סיכוי אמיתי לשיפור ממשי אצלם.
הדרך להקטין את הנזק למדינה ולאזרחיה, הוא לגרום לראשי הרשויות המקומיות הצעירים לעבור לקדמת הבמה.
רבים מראשי רשויות מצוינים, והציבור בעירם ולא רק בה, מעריכים אותם מאוד. הם מבינים שחשוב יותר המשותף מהמפריד, הם רצים בשטח אצל התושבים כדי לפתור בעיות, תחת הפרחת סיסמאות ברדיו, בטוויטר ובאולפני טלוויזיה. הם מכירים את הדמות האלמותית של ה"גברת כהן מחדרה", מבינים אותה, עוזרים לה ומבינים שקולה בקלפי טוב כמו קולו של כל אחד אחר. אין להם "בייס", הבייס שלהם הוא הציבור השופט אותם על מעשיהם, על יושרם, על טוהר מילותיהם וכוונותיהם והתוצאות בשטח.
שילוב של ראשי רשויות מקומיות ברשימה על מפלגתית, על דתית ועל סקטוריאלית, על מצע משותף, למעט בענין הפלסטיני, יביא להאטת ההחלקה במדרון בו ישראל נמצאת מזה שנות דור ואולי אף לעצירתה המוחלטת.
ההיסטוריה מלמדת כי מנהיגות נולדת בשעות משבר ואנחנו בשעה כזו, ולא רק בבריאות. לציבור אין אמון של ממש ב-120 נבחריו, ההצבעה היא טקטית, נגד, סקטוריאלית, תוך בליעת רוק ותחושת גועל. אין לכם ברירה, עשו מעשה יחד. שיהיה עבור מי להצביע בכיף.
הכותב הוא עו"ד במשרד יגאל ארנון ושות'. היה יו"ר ועדת החוקה של מפלגת העבודה עד שפרש בשנת 2007 והוביל לאחר מכן המאבק להעלאת דמי הקיום של חיילי החובה וקיצור שירות החובה