אמיר אוחנה / צילום: רפי קוץ
ושוב זה קרה. בשורות ספורות, ובמילים קצרות, דחה השבוע העליון את בקשתו של השר לביטחון פנים אמיר אוחנה להציג את עמדתו העצמאית בעתירה נגדו בעניין רישיונות נשק. אוחנה שסבר כי עמדת היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, אינה תואמת את עמדתו, ביקש להיות מיוצג בנפרד. אלא שבקשתו האלמנטרית, לקבל את יומו בבית המשפט, נענתה בסירוב. בתחילה על ידי היועץ, ואחר כך על ידי השופטים, שהודיעו לאוחנה כי כל זמן שהיועץ המשפטי לממשלה אינו מאשר את בקשתו לייצוג עצמאי, הוא ימשיך להיות מיוצג על ידו. ירצה בכך או לא.
בהחלטתם לכפות על השר אוחנה ייצוג משפטי, המתיימר לייצגו, אך בפועל טוען בניגוד גמור לעמדתו, חייבו השופטים את השר לביטחון פנים להשתתף באחד מאותם מופעי פיתומות שהיו אהובים על ילדי מחצית המאה הקודמת. לתפקיד הפיתום ליהקו השופטים את היועץ המשפטי לממשלה, ולתפקיד הבובה שאותה הוא מפעיל לצידו, שלכאורה נהנית מקיומה העצמאי - אך הקולות שהיא משמיעה הם אלה המגיעים מבטנו של המפעיל שלה - הועידו את אוחנה. עמדתו של השר נמסרה אמנם לבית המשפט, אך כולם הבינו שעמדה זו, הנטענת רשמית בשמו, אינה מייצגת אותו. היא בוקעת ממעמקי בטנו של משרד המשפטים.
הייתה הלכה?
העניין הזה ידוע ומוכר. זכותם של הגנבים בישראל להיות מיוצגים בבית המשפט באמצעות עורך דין הפועל מטעמם מעוגנת בחוק. גם על זכותם של השודדים והאנסים איש לא יחלוק. למעשה, גם אם אודה מול מצלמות הטלוויזיה כי ביצעתי רצח עם, עדיין תהיה שמורה לי הזכות לשכור פרקליט שיציג את טענותיי באופן המוצלח ביותר העולה על דעתי. אבל ברגע בו אדרדר לשמש בתפקיד שר, אאבד את זכותי לטעון את טענותיי בבית המשפט. בכל הנוגע להחלטות מנהליות אותן מקבלת הממשלה, רק הייעוץ המשפטי הוא שקובע את העמדה שתוצג. עמדתה האמיתית של הממשלה נתפסת כעמדה שכלל אינה רלוונטית.
במאמר שהוצג לאחרונה בכנס הפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב, טען אהרן גרבר (פורום קהלת) כי כלל זה, המכפיף את עמדת השר שתישמע בבית המשפט לעמדת היועץ המשפטי לממשלה, מעולם לא התקבל בבית המשפט באופן מחייב. לטעמו, העובדה ששרי הממשלה משוללים זכות בסיסית כל כך לייצוג אותנטי של עמדתם בבית המשפט, אינה הלכה פסוקה, אלא פרקטיקה קלוקלת שהשתרשה אצל רבים מהשופטים, וזאת במקביל לדחייתה אצל שופטים אחרים. ואכן, השופט אלכס שטיין התבטא לאחרונה באופן דומה וציין כי אין הוא רואה בפרקטיקה הזו כלל המחייב אותו.
מי שמכיר את המחנות הקיימים כיום בבית המשפט העליון, בוודאי לא התפלא על עמדתם של השופטים מני מזוז ועוזי פוגלמן, שמנעו מאוחנה ייצוג עצמאי. אלא שעמדתו של השופט נעם סולברג שהצטרף אליהם דורשת הסבר. סולברג הוא הרי מנהיגו של המחנה השמרני בעליון, זה המכבד את עיקרון הפרדת הרשויות וסבור כי מדיניות נקבעת על ידי נבחרי הציבור ושרי הממשלה. יותר מכך, סולברג הוא גם חבר כבוד של מועדון השכל הישר.
החלטת הרכב השופטים, ביחס לאוחנה, אינה שמרנית ואינה נשענת על שכל ישר. כשהעותרים, במקרה זה, מציגים את עמדתם באופן ברור ושלם על ידי נציגים של עשר עמותות שונות, למרות שהן אינן נפגעות ישירות של החלטת השר, ואילו השר, שהוא המשיב היחיד שנקטו בשמו (מעבר למשרדי הממשלה האחרים), אינו יכול לפצות את פיו כדי לענות לעתירה - יש לנו בעיה. לא צריך להיות שמרן כדי להבין את זה. שכל ישר יספיק כאן בהחלט.
השמועה שהגיעה לבית המשפט
לפני ארבע שנים, במסגרת עתירה נגד הרבנות הראשית (גיני נגד הרבנות הראשית), שעסקה בהענקת תעודות כשרות לבתי עסק, התגלתה מחלוקת עמוקה בין הרבנות והיועץ המשפטי לממשלה ביחס לאופן שבו צריך לטעון בפני בית המשפט. לאור המחלוקת, ביקשה הרבנות, שנגדה כוונה העתירה, לייצג את עצמה. הבקשה הזו הייתה לכאורה מתבקשת. שכן לא יעלה על הדעת כי דווקא הגורם שאינו מקבל את עמדתה יהיה זה הטוען בשמה בבית המשפט. אלא שעל דעת היועץ המשפטי לממשלה העניין המוזר הזה עלה גם עלה. הוא חלק על הרבנות מבחינה מהותית, וככזה התעקש גם להיות מי שיציג לבית המשפט את עמדת המדינה.
בפסק הדין החשוב הזה הסבירו השופטים כי רק הודות לשמועה שהגיעה אליהם, גילו כי עמדתה האותנטית של הרבנות שונה מזו שהיועץ המשפטי לממשלה מבקש להציג בשמה. בצדק רב ביקשו השופטים מהייעוץ המשפטי לטעון בפניהם לא רק את עמדתו אלא גם את עמדת הרבנות. אלא שלא צריך להיות אחד מאלה שישבו באולם בית המשפט באותו מקרה כדי לדמיין את עוצמת הטיעון והתשוקה שבערה בנציג היועץ בשעה שהתבקש לתווך לבית המשפט את עמדת הרבנות, לה הוא מתנגד מכל וכל.
משלא נחה דעת בית המשפט שעמדת הרבנות הוצגה לה כראוי, החליטו השופטים שיש לשמוע את עמדתה האותנטית של הרבנות, וזאת על ידי עורך דין מטעמה. נציגה הוזמן לבית המשפט ועמדתו נשמעה באופן מלא ובצורה ישירה. לכאורה הדברים מובנים מאליהם, אלא שלבושתנו, האירוע הכל כך מתבקש הזה נחשב בישראל לסנסציה. מי שאחראי על הסנסציה הזו ושהיה מהראשונים לפרוץ את הדרך הזו לייצוג עצמאי ונפרד מזה שנכפה לעתים על ידי היועץ המשפטי לממשלה, היה השופט סולברג. ובדיוק בשל כך הפליאה גדולה כל כך.
הפעם זו לא הייתה שמועה בעלמא שהגיעה לבית המשפט. זו הייתה הודעה רשמית שנשלחה לבית המשפט, בה הודיע השר לביטחון פנים כי היועץ כופה עליו ייצוג שאינו תואם את עמדתו וכי הוא מייצג את עצמו במקרה זה. מדוע, אם כן, הודעתו של אוחנה מצאה את עצמה מחוץ לתיק בית המשפט?
אז ייתכן שאוחנה טעה כשניסח את בקשתו לבית המשפט כהודעה לפיה מנדלבליט אינו מייצגו ולא כבקשה להשתחרר מייצוג. הכלל הרגיל הוא שבית המשפט רואה בנציגו של הלקוח את בא כוחו, וזאת עד לקבלת בקשתו להשתחרר ממנו. ייתכן גם שהרוח שנשבה מהמסמך הייתה אדנותית מעט. אלא שלא הייתה זו העת לדקדוקי עניות ובוודאי שלא לסדנאות מאת חנה בבלי. הפער בין עמדת השר לעמדת היועץ היה גלוי וידוע לפני בית המשפט, ומשכך מוכרח היה לאפשר לשר לבטא את עמדתו.
לפני ארבע שנים הסתפק בית המשפט בהרבה פחות מכך כדי לאפשר לרבנות הראשית לטעון את טענותיה. לא ייתכן שחבר בכיר בממשלה יהיה במעמד נחות מיחידת סמך ממשלתית. ובוודאי שהכרעה כזו לא יכולה להיות חתומה על ידי השופט סולברג, שהיה לפורץ הדרך המעשית והפרקטית לייעוץ עצמאי במקרים הדורשים זאת.
הכותב לומד לתואר שלישי במשפטים באוניברסיטה העברית, מעניק ייעוץ לגופים שונים, לרבות בתחום הבנקאות, ושימש בעברו כיועץ לענייני חקיקה של שרת המשפטים לשעבר איילת שקד