הנשיא דונלד טראמפ מדבר בטלפון עם רה"מ בנימין נתניהו ורה"מ סודאן עבדאללה חמדוכ,' על נרמול היחסים בין המדינות, שישי / צילום: Alex Brandon, Associated Press
משהו משונה קורה לנשיאים אמריקאים אחרי שהם מתוודעים למגבלות על כוחם לשנות את סדר היום הפנימי בארה"ב. זה קורה בייחוד לאחר שמפלגתם מאבדת את השליטה לפחות על אחד משני בתי הקונגרס. או אז, הם פונים אל מדיניות חוץ, גם כאשר אין להם מלכתחילה עניין, או ניסיון, או ידע במורכבויותיה.
סיבה מרכזית אחת היא שלקונגרס אין סמכות להגיד להם מה לעשות, או להצר את צעדיהם, כל זמן שהם אינם מבקשים עוד כסף, או אינם רוצים להתחיל מלחמה. אין זה מקרה שדונלד טראמפ התפאר ביום ו' האחרון, כי פריצות הדרך הדיפלומטיות של ישראל במזרח התיכון "לא עלו לנו פרוטה".
משקלו הכבד של נשיא אמריקאי, קולו על קו הטלפון, והמחוות הקטנטנות של ידידותו או של איבתו מספיקים כדי להטות לבבות קשים. אם הנשיא אינו ביישן - והנשיא הזה בוודאי אינו ביישן - יכולתו להשתמש בכוחו ניכרת.
אבל בעולמו של דונלד טראמפ, הסיפוק האינטלקטואלי משימוש בכוח דיפלומטי תופס מקום משני לעומת הצרכים התועלתיים. "אמן הדילים" מתעניין תמיד וללא תנאי בשורה התחתונה. באוקטובר 2020 אין אלא שורה תחתונה אחת: תוצאות הבחירות, שבהן כבר הצביעו למעלה מ-57 מיליון אמריקאים (נכון ליום א').
נא למצוא סכסוכים שאפשר לפתור
ככל שהתקרב מועד הבחירות כך גבר העניין הפומבי של טראמפ במדיניות חוץ. לפעמים העניין הזה גבל בפארסה, כמו למשל הזמנת נשיא סרביה וראש ממשלת קוסובו ללשכה הסגלגלה בבית הלבן, כדי ליישב את הסכסוך ההיסטורי בין סרבים לאלבנים. במעמד הזה היה אפשר כמעט לזהות את הוראת הנשיא למצוא לו סכסוכים בני-יישוב, שעליהם מישהו יוכל לתבוע בשמו פרס נובל לשלום.
אין זו העזה מיוחדת, וגם לא ביטוי של ציניות, לייחס את ההאצה הפתאומית של התעניינות טראמפ בגורל היחסים בין ישראל לשכנותיה לצרכים פוליטיים פנימיים. בשוק הפוליטי באמריקה מיליוני נוצרים אוונגליסטים אוהבי ישראל מוכנים להריע לנשיא ולגמול לו. הוא זקוק לנאמנותם, שפחתה לפחות במידת מה. סקר של מרכז פיו, Pew, הראה ביולי שעבר ירידה של 6%, אבל היא הוסיפה להיות גבוהה מאוד, 78%.
ההשפעה על מצביעים יהודים עומדת להיות קטנה, אם מותר לנו ללמוד מניסיון העבר. רוב יהודי ארה"ב הם ליברלים על פי השקפותיהם, ונוטים חד משמעית לטובת המפלגה הדמוקרטית. רק מיעוט של היהודים מעניקים מקום מרכזי בשיקוליהם ליחסים בין ארה"ב לישראל, לפחות כל זמן שהמועמד הדמוקרטי אינו חשוד באיבה ללא מצרים לישראל. תמיכת היהודים במועמדים דמוקרטים לנשיאות נפלה מ-50% רק פעם אחת ב-90 השנה האחרונות. גם רפובליקאים פרו-ישראלים מובהקים כמו רונלד רייגן וג'ורג' בוש הבן לא הצליחו להתרומם מעל 40%. האחרים התקשו להגיע ל-30%.
אמות המידה העסקיות
יתכן שהעניין הוא פחות בהכרת הטובה של קבוצות בוחרים קונקרטיות ויותר בחיזוק הרושם שהנשיא הוא מדינאי, אשר ידיו מונחות על ההגה; שהוא מסוגל להחיל את אמות המידה העסקיות שלו על הדיפלומטיה הבינלאומית; שהוא ניחן בהעזה ובהשראה, והוא מקדם את האינטרסים האמריקאיים בלי הפעלה מסיבית ותכופה של כוח צבאי.
סקר של מרכז פיו באוגוסט, הראה עניין לא מבוטל במדיניות חוץ אצל המצביעים, אבל הרבה פחות מן העניין שלהם בבריאות ובכלכלה. רק לעתים רחוקות ענייני חוץ תופסים מקום מרכזי במערכות בחירות בארה"ב. זה קרה באחרונה בימי השיא של ההסתבכות בעיראק, לפני 16 שנה, או בימי השיא של המלחמה הקרה עם ברית המועצות.
אבל מדיניות חוץ אינה מוכרחה להיות בראש מעייניהם של המצביעים כדי להשפיע על הערכותיהם. חלקה של מדיניות החוץ ברושם המצטבר הוא הנותן. נשיא המואשם בחוסר ריכוז, בחוסר יכולת להתמקד, בהחמרה שיטתית של יחסי ארה"ב עם בעלות בריתה ובחנופה לרודנים יכול להפיק תועלת מהצלחות דיפלומטיות גבוהות פרופיל.
רק העיתון של שלדון
האם ישראל-סודאן היא הצלחה גבוהת פרופיל? קשה להשיב על זה תשובה מוסמכת. אבל בדיקה של עשרות עמודים ראשונים בעיתונים אמריקאיים מיום שבת (באמצעות newseum.org) מראה שפריצת הדרך ההיסטורית לא כבשה את דמיונם של עורכי העיתונים.
הופתעתי להיווכח שאפילו בפלורידה, מדינה עם ריכוז גדול יחסית של יהודים, עיתונים מרכזיים לא כללו את הידיעה בעמודיהם הראשונים. הגבלתי את הבדיקה למדינות, הנחשבות למתנדנדות. זאת אומרת, אלה שהסקרים מראים כי הפרש יתרונו של אחד המועמדים בהן קטן מטעות הדגימה או סמוך אליה. העיתון היחיד במדינות האלה, ואולי בכל ארה"ב, שהעניק כותרת ראשית לידיעה הזו היה 'לאס וגאס ריביו ג'רנל', שבעליו הוא שלדון אדלסון.
לא מצאתי זכר לפריצת הדרך בעיתוני פנסילבניה, מישיגן, וויסקונסין, מינסוטה, או אוהיו. אינני מציע להסיק מזה את חוסר הרלוונטיות של המאורע. אנחנו יודעים שלעיתונים אין מונופול על עיצוב דעת קהל. תקשורת אלקטרונית ומדיה חברתית ממלאות תפקיד מרכזי. אבל קוראי עיתונים בארה"ב נוטים להיות מבוגרים יותר, והפלח הדמוגרפי הזה עשוי לחרוץ את גורל הבחירות.
אולי מאדורו? אולי פוטין?
המזרח התיכון אינו האזור היחיד שבו הנשיא ייחל לפריצות דרך דרמטיות. שירות החדשות של בלומברג דיווח בשבוע שעבר, כי איש סוד של הנשיא, השגריר לשעבר בגרמניה ריצ'רד גרנל (Grenell), נפגש בחשאי עם דמות בכירה במשטר בוונצואלה, כדי לנסות ולהסדיר פרישה בדרכי שלום של הנשיא הסוציאליסטי ניקולס מאדורו. הפגישה נערכה במקסיקו, ונראה שלא עלתה יפה.
לא ברור מדוע הנשיא שלח איש פוליטי ללא כל ניסיון באמריקה הלטינית, אם כי ברור בהחלט מדוע לא סמך על ערוצי דיפלומטיה קונבנציונליים. הדיפלומטיה החשובה של טראמפ נוטה לפסוח על דיפלומטים קונבנציונליים, שהוא חושב לביורוקרטים בשירות "הדיפ-סטייט", זו המתנגדת לו וחותרת תחתיו.
בחזית פריצות הדרך הדיפלומטיות, טראמפ ניסה גם להשיג הסכמה רוסית להסכם חדש להגבלת הנשק הגרעיני. ההסכם הקיים יפקע בפברואר. טראמפ קיווה להסכם ביניים, שיקפיא את מספר ראשי החץ הגרעיניים, ויסלול את הדרך למשא-ומתן על הסכם רחב יריעה לאחר שהוא ינצח בבחירות ויושבע לתקופת כהונה נוספת.
ולדימיר פוטין אולי מעדיף את טראמפ על ג'ו ביידן, אבל היה מוכן להציע רק הארכה של ההסכם הקיים בשנה אחת. טראמפ דחה את ההצעה, מפני שלא כרוך בה שום הישג הראוי למעמד מצולם בלשכה הסגלגלה (אולי זה יבוא בהמשך השבוע, מי יודע).
הנשיא טוען להישגים אחרים: פינוי כל הכוחות האמריקאיים המתמעטים מאפגניסטן עד סוף השנה, ופינוי חלק ניכר של הכוחות מעיראק. הוא הבטיח שתחת נשיאותו ארה"ב תסיים את "המלחמות הנצחיות", שעלו לה טריליוני דולרים. זה לא קרה לפי שעה.
אז שיפוצצו איזה סכר
ישראל כמובן אנוסה להתהלך על בהונותיה. טראמפ, בחספוס אופייני, ניסה למשוך את ראש הממשלה בלשונו ביום ו', כאשר השווה את גודל הישגיו עם מה שהיה עושה "ג'ו הישנוני", אחד מתוארי הגנאי שהוא מעניק תדירות לביידן.
הנשיא הזה בז לכל קונבנציה, כולל זו ש"פוליטיקה פנימית מסתיימת בקו המים", וארה"ב אינה מערבת זרים בענייניה המפלגתיים. בנימין נתניהו יודע משהו על אמריקה, והוא התחמק ללא קושי מן המלכודת. מעניין לדעת אם טראמפ ישמור לו טינה; ומעניין עוד יותר לדעת אם לטינותיו של טראמפ תהיה חשיבות לאחר יום ג' הבא.
כך או כך, ישראל רשאית להתענג על פריצת הדרך הזו; וישראלים רשאים להתפעל מסגנונו של הפיל-בחנות-החרסינה, המביא מנהיגים זרים לעשות דברים שהם לא היו חולמים עליהם, בחלומותיהם הוורודים או בביעותיהם הקודרים.
אבל טראמפ הזכיר לכל מי ששכחו מה מעטות הן דקויותיו הדיפלומטיות, כאשר ניצל את המעמד כדי לתמוך בעמדת מצרים נגד הסכר, שאתיופיה משלימה על הנילוס. הוא אמר לראש ממשלת סודאן על קו הטלפון לחרטום: "אני אומר את זה, ואומר את זה בקול רם וצלול - הם יפוצצו את הסכר. הם מוכרחים לעשות משהו".
הדברים האלה גבלו בהפקרות, והתקבלו בתדהמה ובכעס באתיופיה. הם התפרשו כרישיון אמריקאי לפעולה צבאית. ישראל אולי חלמה על גוש ענקי של ידידים מן הדלתא של הנילוס עד שערי סומליה. מי יודע, אולי היא תקבל עליה שליחות תיווך בין שלוש הבירות הידידותיות, ותמנע מלחמה שנשיא ארה"ב היה מוכן להתחיל ביום ו' אחר הצהריים.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny-globes ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny