אורלי לוי–אבקסיס / צילום: ניר סלקמן
"נדבר שנייה על המשרד שלך", שח אברי גלעד לאורלי לוי-אבקסיס, השרה הראשונה לחיזוק וקידום קהילתי. "הוא נחוץ? זה נשמע כמו המצאה של קופירייטר, סליחה שאני אומר". "זו לא המצאה של קופירייטר", נחלצה השרה להגן על כבוד המשרד. "אנחנו יודעים שיש מדינות בעולם, ובעולם המערבי, שכבר יש להם משרדים לקהילות. אפילו באבו דאבי יש שר לענייני קהילה".
הסתקרנו. כשהמשרד לקידום קהילתי פרץ לחיינו לפני חצי שנה, המשימות שסופחו אליו נראו כמו אלתור: טיפול בהתמכרויות, תמיכה בפעילות התנדבותית, הגנה על ילדים ברשת. הוא הופקד על "חיזוק הקשר בין הקהילות לשלטון המקומי והמרכזי ולמגזר השלישי והעסקי". הרשות למאבק לאלימות הועברה לשם. האם שעטנז כזה קיים בממשלות אחרות בעולם? ועוד באבו דאבי?
שרים לאושר, סולידריות וקהילות חקלאיות
אם מסתכלים בכותרות, נראה שכן. הדובר החרוץ של לוי-אבקסיס שלח לנו סקירה של 11 ממשלות עם משרדים בעלי שמות קהילתיים: גרמניה ("בינוי וקהילות"), ארגנטינה ("פיתוח חברתי"), קנדה ("תשתיות וקהילות"), סינגפור ("קהילה וצעירים"), אירלנד ("פיתוח כפרי וקהילתי") ועוד ועוד. באיחוד האמירויות (ולא באבו דאבי עצמה) יש ללוי-אבקסיס לכאורה שרה-אחות - חסה בינת עיסא בוחמייד, השרה לפיתוח קהילות.
אבל שמות יכולים להטעות. בוחמייד, למשל, לא עוסקת רק בנושאים שמטפל בהם המשרד של לוי-אבקסיס. תחומי האחריות של המשרד שלה כוללים ניסוח חקיקה לטובת פיתוח קהילתי באמירויות, חיזוק ההשתתפות של מוסדות ממשלתיים ופרטיים בפיתוח הקהילות, ופיקוח על גופים זרים ובינלאומיים כדי שישרתו את הקהילה. אבל הם כוללים גם את מערכת הרווחה, ובתוכה את ניהול העובדים הסוציאליים. למעשה, המשרד לפיתוח קהילות מקביל למשרד הרווחה בישראל, שבראשו עומד איציק שמולי. באיחוד האמירויות אין משרד רווחה נפרד, אם כי יש שם משרד לענייני אושר (ועוד כמה משרדים מעניינים).
במלטה המצב דומה. ישנו "משרד למשפחה, לזכויות הילד ולסולידריות החברתית". אבל הוא מטפל בין השאר בשירותי הרווחה, בהבטחת רווחת וזכויות הילד וקידום שירותים קהילתיים, שחלקם נמצאים בישראל במשרדים אחרים.
במדינות רבות אחרות, משרדים שמטפלים בקהילות - ובאמת יוזמים ומנהלים פרויקטים דומים לאלה שלוי-אבקסיס אמורה לנהל - אינם מתמקדים רק בזה. "המשרד לפיתוח חברתי" בארגנטינה עוסק בנוער, בקואופרטיבים, בארגונים אזרחיים, אבל גם באזרחים ותיקים - נושא שנמצא אצלנו באחריות המשרד לשוויון חברתי של מירב כהן. "משרד התרבות, הקהילה והצעירים" בסינגפור מחזיק אגף לקידום קהילתי, אבל גם אגפים לאמנות, ספורט, עמותות וצעירים, כמו משרדי התרבות והספורט שלנו. "המשרד לקהילות ופיתוח טריטוריות" באוקראינה ו"משרד התשתיות והקהילות" בקנדה מטפלים גם במיזמי בנייה, בהיעדר משרד בינוי נפרד. "שר הפנים, הבינוי והקהילות" הגרמני הוא כמובן שר הפנים, עם אחריות קהילתית.
לפעמים המשרד ששמו מעיד על עיסוק בקהילות הוא לא משרד עצמאי באמת. בבריטניה, הלורד סטיבן גרינהלג נושא בתואר "השר לבנייה בטוחה וקהילות". אבל הוא כפוף לשר השיכון רוברט ג'נריק, ומקביל לסגן שר בישראל. המשימה שלו היא להגדיל את היצע הדיור, להרחיב את הבעלות על בתים ולחזק את השלטון המקומי.
בממשלה המקומית של סקוטלנד, השרה לביטחון קהילתי, כפופה לשר המשפטים. בניו-זילנד ישנם שלושה שרים לענייני קהילות, אבל אין להם משרדים שלמים. שניים מהם, שמטפלים בקהילות אתניות וב"קהילות ומגזר התנדבותי", יושבים במשרד הפנים. שלישי מטפל בקהילות חקלאיות, והוא מסונף למשרד המקביל למשרד החקלאות אצלנו. השרים המחזיקים בתיקים הקהילתיים האלה אחראים במקביל אל משרדים נוספים.
משרד במשרה מלאה, שרה במשרה חלקית
כל המשרדים האלה מטפלים בפרויקטים דומים למשרד לקידום קהילתי, אבל לא כתחום עצמאי. ובכל זאת, לוי-אבקסיס יכולה להצביע על דוגמאות קרובות יותר. "המשרד לדמוגרפיה, משפחה, נוער ומדיניות חברתית" בקרואטיה אמור להתמקד בהגנה על משפחות וצעירים ועל מגוון אוכלוסיות חלשות - בעלי מוגבלויות, קורבנות בחר בבני אדם, פליטים, מבקשי מקלט וכו. הוא נולד לפני עשור מפיצול של משרד העבודה והרווחה וידע כמה גלגולים, אבל הוא לא מחליף את משרדי הרווחה, העבודה והגמלאים, שגם הם קיימים בקרואטיה.
באירלנד קיים "משרד לפיתוח כפרי וקהילתי". השרה הת'ר המפריז שעומדת בראשו עוסקת בתוכניות לשיפור איכות החיים של תושבי כפרים ועיירות הקטנות. בין השאר היא ממונה על פרויקט בעלות של מיליארד אירו המיועד לבלום את הנטישה של האזורים האלה באמצעות יצירת מקורות תעסוקה. המשרד של המפריז עצמאי, אבל אין לו שרה במשרה מלאה: המפריז עומדת במקביל בראש משרד הרווחה האירי.
בשורה התחתונה: דברי לוי-אבקסיס חצי נכונים. משרדים "לענייני קהילות" קיימים בכמה ממשלות. עם זאת, רובם - כולל באמירויות - חופפים בסמכויותיהם למשרדים אחרים בישראל, או כפופים למשרדים אחרים.
תחקיר: אוריה בר-מאיר