תחנת "היבדק וסע" / צילום: shutterstock
משבר הקורונה מחייב את מוסדות השלטון בישראל לזהות את הדרכים בהן ניתן להפוך את הציבור למרכיב משמעותי בהתמודדות עם המגפה. שילוב החברה האזרחית כשותפה מרכזית, חיוני להשבת שגרת החיים בישראל, כך שניתן יהיה לחיות לאורך זמן לצד הנגיף.
על מנת לגייס את הציבור כשותף אינטגרלי, יש תחילה להבין ממה חושש הציבור בישראל. להבדיל מהמחשבה הרווחת כי הציבור חושש מהנגיף עצמו, או לחלופין כי הציבור מתעלם מהנגיף ומסכנותיו, מחקר חדש מעלה תמונה אחרת. המחקר שנערך על ידי מרכז החוסן והדחק של מכללת תל חי והחוג למצבי חירום ואסון של אוניברטיסת תל אביב, מצא כי החשש המרכזי של הציבור לאורך כל משבר הקורונה, החל ממרץ 2020 ועד ימינו אנו, הוא דווקא החשש מהמשבר הפוליטי.
תחושת הציבור הינה כי אין תהליך סדור של ניהול המשבר וההחלטות מתקבלות בשל אינטרסים פוליטיים ולאו דווקא אינטרסים של בריאות הציבור. התוצאה היא ירידה מתמשכת בחוסן הלאומי ואובדן של אמון הציבור בממשלה והעומד בראשה. יתרה מזאת, תחושת הפטריוטיות של הישראלים, שלאורך כל השנים מאז קום המדינה הייתה גבוהה ביותר (וגם כיום נותרה באופן יחסי ברמה גבוהה), יורדת בפועל בעקביות, וזאת בהקשר ישיר לאופן ניהול המשבר.
חשוב מאוד לא להסתכל על הציבור בישראל כמקשה אחת, בחזקת "חליפה אחת מתאימה לכולם". רבות מדובר על אוכלוסיית האזרחים הוותיקים, שנתפסת כסובלת מבדידות רבה ומקשיי התמודדות ניכרים. ממצאי המחקר המתמשך שקיימנו מראים כי "נהפוך הוא". דווקא האוכלוסייה הוותיקה, מגיל 61 ומעלה, היא בעלת חוסן אישי, קהילתי ולאומי גבוה יותר, ותחושת סכנה נמוכה יותר, בהשוואה לאוכלוסייה צעירה, בין הגילאים 31 עד 40. תחושה זו של המבוגרים מקורה בתפיסה "עברנו את פרעה, נעבור גם את זה". קרי, ניסיון החיים והתמודדותם עם מגוון אתגרים, צייד אותם בכוחות המסייעים להם להתמודד גם עם המצב הנוכחי.
לעומת זאת, האוכלוסייה בגילאי 31-40, מתמודדת עם מגוון אתגרים; מחד גיסא חוסר ביטחון תעסוקתי וכלכלי ומאידך גיסא היותם הורים לילדים צעירים שאינם נמצאים במסגרת יציבה. מבחינתם, עתידם ועתיד ילדיהם "לוט בערפל". כפועל יוצא כך, שדרה מרכזית של החברה בישראל מתמודדת כיום עם חוסר וודאות שמתבטא, בין היתר, בעליה של תחושת הסכנה וירידה בולטת בחוסן על מרכיביו השונים.
על השלטון בישראל להפוך את הציבור לשותף אמיתי בהתמודדות עם משבר הקורונה. בניגוד לתפיסה של חלק ממובילי הדעה כי הציבור הוא מרכיב דומיננטי בבעיה, נכון לגייס את הציבור כמרכיב מרכזי בפתרון. קיימת תפיסה כי הציבור בישראל אינו ממושמע, ויש להפחיד אותו על מנת להשיג את היענותו להנחיות, כמו לדוגמה, " לא תהיו בסדר תהיו בסגר ". בנוסף לכך, רבים קוראים להגביר ולחזק את האכיפה, ההפחדה והקנסות. זוהי אינה הדרך המיטבית להשגת שיתוף פעולה והגברת ההיענות של הציבור. נהפוך הוא, ממחקרים עולה כי העצמת הציבור, גיוסו לסייע לאחר ומתן תמריץ חיובי, כמו לדוגמה תמרוץ באמצעות מעסיקים או באמצעות מנהיגות קהילתית, יובילו להפיכת הציבור לשותף פעיל.
בהתחשב באובדן האמון של הציבור בריבון הלאומי, נדרש כי מרכז הכובד של עמידה מול החברה האזרחית ומתן מענה לצרכיה, יעבור לרשויות המקומיות והמסגרות הקהילתיות. זו הדרך לחזק את המנהיגות בקרב האוכלוסייה ולמקסם את היכולת של הציבור בישראל, כל אחד באזור מגוריו ובמקום עיסוקו, להצטרף כשותפים פעילים בבנייה של שגרת החיים בצל הקורונה.
הכותבת היא ראש החוג לניהול מצבי חירום ואסון, בית הספר לבריאות הציבור, הפקולטה לרפואה ע"ש סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב