בשנת 1992 טבע יועצו של ביל קלינטון, ג'יימס קארוויל, סיסמה שהפכה למפורסמת: "זו הכלכלה, טמבל". בשנת 2020, זו הקורונה. ארצות הברית מגיעה ליום הבחירות בצילה של המגפה, עם מספרי שיא של נדבקים חדשים, כ-100 אלף ביום. ובעצם, זו גם הכלכלה: יחד עם המגפה הגיע משבר כלכלי אדיר ממדים. המגפה היא זו שגרמה למשבר הכלכלי שעדיין שורר בארה"ב, והיציאה מהמשבר הכלכלי לא תקרה לפני שהמשבר הבריאותי יסתיים.
במובן הזה, הבחירות מזכירות את בחירות 2008, בעיצומו של המשבר הפיננסי. לא משנה מה היו התוכניות של המועמדים עד תחילת השנה, ומה החזון אותו הציעו, הקורונה טרפה את הקלפים והשתלטה על סדר היום. יכול להיות שהיא תעלה לטראמפ, שבימים כתיקונם היה ממשיך כנראה לעוד ארבע שנים בבית הלבן בלי בעיות מיוחדות, בקדנציה השנייה שלו. ובעצרות שלו בשבועיים האחרונים, טראמפ אכן מתלונן על המקום המופרז שהקורונה תופסת בסדר היום הציבורי.
טראמפ או ביידן, מי שלא יזכה, יצטרך בשלב הראשון להתעסק בכיבוי שריפות, לעזור לאמריקאים לצלוח את המשבר, ובשלב הבא להוביל את ארה"ב להתאוששות. זה יהיה סדר היום לא רק בארה"ב, אלא בכל העולם המערבי.
מגפה תחילה או כלכלה תחילה?
יש המתייחסים לקורונה כאל סוג של מבחן שחושף את בעיות העומק של החברה והכלכלה. לא בטוח שטראמפ מסכים. מבחינת הנשיא האמריקאי, הקורונה היא גורם חיצוני, "הווירוס הסיני", שהגיע מעבר לים ושיבש את הכלכלה שמגשגת שהצליח לבנות. ולכן במבט קדימה האג'נדה הכלכלית מבחינתו הוא להותיר את המגפה מאחוריו, ולחזור למתכון ששירת אותו לפניה. כלומר, שילוב של הורדות מסים, דה-רגולציה, ומדיניות סחר אגרסיבית. לאלה הוא מוסיף הבטחה להשקעה בתשתיות - הבטחה מקפיין הבחירות הקודם שלו, שלא התממשה עד כה.
דווקא מבחינת ביידן אפשר לזהות בחודשים האחרונים קו שאפתני יותר. הוא מדבר על תוכניות כלכליות נרחבות שמוכוונות ליצירת משרות ולתמיכה במעמד הביניים האמריקאי, מהשקעה מסיבית בתשתיות ואנרגיה ירוקה ועד חינוך לגיל הרך. ייתכן שמדובר בניסיון להלהיב את האגף השמאלי של המפלגה שלו, וייתכן שמדובר בתובנה אמיתית שהתגבשה אצלו בעקבות המשבר.
ביידן, כמובן, הוא לא מהפכן - והוא גם מדגיש את זה בעצמו. ובכל זאת, יש סיכוי שממשל ביידן, אם ייבחר, יהיה שאפתני יותר כלכלית מאשר ממשל אובמה, ויהיה מוכוון יותר לעובד האמריקאי. זו תהיה עדות להשפעת שתי ההתפתחויות המשמעותיות של השנים האחרונות: הקורונה, ועוד קודם לה, הניצחון של דונלד ג'יי טראמפ בבחירות 2016.
יחס הפוך לטיפול במגפת הקורונה
המשימה הראשונה שעל סדר היום של הממשל הבא היא הקורונה. זו לפחות ההבטחה המפורשת של הקמפיין של ביידן, שהיה סגנו של ברק אובמה כשזה נכנס לבית הלבן, בעיצומו של המשבר הפיננסי. כפי שביידן הכריז, עוד בוועידה הדמוקרטית באוגוסט, "אנחנו לעולם לא נצליח להחזיר את הכלכלה למסלול, להחזיר את הילדים שלנו בבטחה לבתי הספר, לקבל את החיים שלנו בחזרה, עד שנתמודד עם הווירוס הזה". ביידן מראה נכונות למעורבות אגרסיבית יותר של הממשל הפדרלי, למשל באפשרות להטיל חובת עטיית מסכות.
מכיוון טראמפ אפשר לזהות קו אחר, שנע בין ניסיונות להסביר ששיא המגפה כבר עבר, להמלצה שלו לבוחרים לא לתת למגפה להשתלט על חייהם, ועד להבטחה שהחיסון כבר ממש מעבר לפינה. מה באשר לניסיון להשתלט על המגפה באופן ישיר יותר? זה כנראה לא על הפרק. כפי שמרק מדוז, ראש הסגל של טראמפ הכריז בשבוע שעבר (וכנראה הסתבך בשל כך): "אנחנו לא הולכים להשתלט על המגפה. אנחנו כן הולכים לשלוט בכך שנקבל חיסונים, תרופות ואמצעי הקלה אחרים".
בינתיים הכלכלה האמריקאית עדיין במשבר. נתוני הרבעון השלישי שפורסמו בשבוע שעבר אמנם מראים על התאוששות, אבל ארה"ב עוד רחוקה מלחזור למספרים שלפני המגפה. יותר מכך - הרבעון השלישי הסתיים בסוף ספטמבר, ובינתיים הגל השלישי צובר תאוצה.
בין אם מחכים לחיסון, או לצעדים אחרים להשתלטות על המגפה, בינתיים צריך לעזור למשקי הבית ולעסקים לצלוח את התקופה הזאת. צריך לבנות עבורם "גשר" שיעזור להם לעבור את התהום, אם להשתמש במטראפורה של יו"ר הפד ג'יי פאוול. דווקא כאן נראה שיש הסכמה בין מפלגתית - תוכניות הסיוע המסיביות, והנדיבות, שעברו בשנה החולפת בקונגרס האמריקאי גובשו בהידברות בין הדמוקרטים לבית הלבן, ועזרו למיליוני אמריקאים לשלם את החשבונות ולהחזיק את העסקים שלהם בחיים. עד לאחרונה נראה היה שטראמפ תומך בעוד תוכנית סיוע מסיבי. שיקולים כמו גירעון ודיבורים על אחריות תקציבית טואטאו הצידה, וכנראה שבצדק.
אלא שכאן נכנס גורם שמסבך את התמונה: המחוקקים הרפובליקאים בסנאט, שלא איפשרו העברה של עוד תוכנית סיוע לפני הבחירות. לא ברור אם הם עשו זאת בגלל חשש אמיתי מהגירעון התופח, או משיקולים אלקטורליים משלהם (ששונים מהשיקולים של הנשיא), אבל יכול להיות שאנחנו רואים פה אות לבאות, בוודאי בתרחיש שבו ביידן זוכה בבחירות לנשיאות אבל הרפובליקאים עדיין שולטים בסנאט. במובן הזה, לא משנה מי יהיה הנשיא, קונגרס לעומתי יקשה עליו לממש את מלוא התוכניות שלו - ועלול להוביל גם ליציאה איטית יותר מהמשבר.
העמדות השגרתיות של המועמד הלא שגרתי
דונלד טראמפ הוא נשיא לא שגרתי בהרבה מאוד מובנים, כשהציוצים הם רק אחד מהם. יש תחומים, כמו מינוי שופטים שמרניים, בהם הוא יותיר חותם לדור קדימה. אבל דווקא במדיניות הכלכלית שלו, טראמפ הוא דמות פחות מהפכנית משנהוג לחשוב. בסופו של דבר, שניים מהנדבכים העיקריים של המדיניות הכלכלית שלו, קיצוצי המסים והדה רגולציה, הם חלק מהאג'נדה הקלאסית של המפלגה הרפובליקאית, בוודאי מאז ימי רונלד רייגן.
גם הנכונות של טראמפ להגדיל את הגירעון דווקא כשהכלכלה במצב מצוין (כפי שעשה עם הרפורמה במסים בשנת 2017), היא לא תופעה חדשה, אלא דפוס ארוך שנים.
למעשה, גם בהכרזות של טראמפ לפיהן הכלכלה "דוהרת חזרה" אפשר לזהות גישה מוכרת, לפיה צריך פשוט להקל את הרסן על "צד ההיצע" של הכלכלה, וכולם ייהנו מהשגשוג. זו גרסה של מה שמכונה "כלכלת החלחול", שמלווה את ארצות הברית בצורה כזו או אחרת כבר 40 שנה. טראמפ, חשוב להגיד, לא טועה כשהוא מדבר על כך שהכלכלה הייתה במצב מצוין לפני הקורונה.
האבטלה אכן הגיעה בתקופתו לשפל של 50 שנה. אבל צריך לזכור שעוד טרם נכנס לבית הלבן, כלכלת ארה"ב נהנתה משמונה שנות צמיחה רצופה תחת אובמה, ומסיוע מתמשך של הבנק המרכזי. לוקח הרבה זמן, ודרושה תקופה ארוכה של צמיחה ממושכת, עד שהשגשוג מתחיל להקיף את כולם. לכל זה צריך להוסיף כוכבית - טראמפ כאמור, מדבר על השקעה בתשתיות בקדנציה הבאה, ואפילו בהיקפים דומים לאלה של ביידן, אבל צריך לראות שזה קורה.
אצל ביידן, כאמור, אפשר לזהות כיום קו הנותן מקום גדול הרבה יותר להתערבות ממשלתית בכלכלה. על חלק מהתוכניות שלו הדמוקרטים מדברים מזה זמן, כמו למשל העלאה של שכר המינימום הפדרלי. אחרות מרחיקות לכת (יחסית) עבור ארצות הברית, כמו למשל הרחבה נוספת של ביטוח הבריאות הממלכתי, או השקעה בחינוך לגיל הרך ובקולג'ים קהילתיים - גם אם הן לא יוצאות דופן בהשוואה לאירופה או אפילו ישראל.
לתוכניות אחרות שלו, כמו השקעה בתשתיות ובאנרגיה ירוקה, מתלווה תו מחיר אימתני, של שני טריליון דולר. ובניגוד למועמדי עבר, ביידן גם מדבר מפורשות על העלאת מסים על חברות ועל מי שבראש סולם ההכנסות. לפי הערכות של כמה גופי מחקר, נראה שהתוכנית של ביידן תוביל ליותר צמיחה.
מי שייבחר ייאלץ להתמודד עם סין וגלובליזציה
אבל לכל זה מתווה גם דגש חדש, שללא ספק מהווה תגובה לבחירתו של טראמפ ב-2016. טראמפ ניצח אז עם מסר של "מקומות עבודה, מקומות עבודה, מקומות עבודה", והחזרת התעשייה האמריקאית לגדולתה. גם אצל ביידן אפשר למצוא עכשיו דגש מעט יותר "לאומני כלכלי", שמדבר על יצירת מקומות עבודה באמריקה, כולל הקצאת מאות מיליארדי דולרים לרכש "תוצרת ארה"ב", ועוד מאות מיליארדים למחקר ופיתוח. הוא מדבר גם על הצורך להחזיר שרשראות אספקה קריטיות אל ארצות הברית.
במובן הזה, קרוב לוודאי שהדי הניצחון של דונלד טראמפ בבחירות הקודמות ימישכו להדהד גם אם ביידן ייבחר. תמיכה בלתי מסויגת בגלובליזציה ובסחר בינלאומי, כנראה כבר לא נראה. אבל חשוב להגיד שגם כאן, לא מדובר בתהליך שהחל עם טראמפ, אלא קשור גם להכרה שמתגבשת כבר שנים בוושינגטון, ולפיה סין היא יריב אסטרטגי של ארצות הברית, כשההבדל הוא בגישה הנכונה להתמודד איתה.
ההכרה הזאת תיוותר בעינה לא משנה מי יזכה, ומכל ההתפתחויות הכלכליות בארצות הברית, יש סיכוי שהיא זו שתורגש יותר מכל באזורנו.
