אוניית גז / צילום: shutterstock
ממשלת ישראל נוהגת להשוות את הרגולציה הסביבתית המקומית לרגולציה במדינות האיחוד האירופי, ואף אימצה את הסכמי פריז שקבעו יעדי הפחתה של גזי חממה כדי להתמודד עם שינויי האקלים והתחממות כדור הארץ. אולם, הדרך למטרות הטובות רצופה בפופוליזם, בעיקר של המשרד להגנת הסביבה, שיפגע קשות במשק האנרגיה ובציבור בישראל.
רק לאחרונה אישרה הממשלה את הצעת משרד האנרגיה להעלות את יעדי ייצור חשמל מאנרגיה מתחדשת ל-30%. הצעה זו זכתה למתקפה מצד המשרד להגנת הסביבה וארגונים ירוקים מסוימים שדרשו להגדיל את היעד ל-40%. זו רק דוגמה למלחמת הסיסמאות הפופוליסטית שמנהלים לאחרונה משרד האנרגיה והמשרד להגנת הסביבה בכל הקשור ליעדי משק האנרגיה, ולעמידה באתגרים הקשורים להתמודדות עם שינוי האקלים. אולם, היות וישראל מתקשה לעמוד ביעדים שהציבה, הצהרות ומלחמות אלה הן לא יותר מסיסמאות חסרות ערך.
במסגרת הסכם פריז, הציבה ישראל מטרות רבות שמחייבות בצדק רב, בין היתר, את תעשיית האנרגיה להתמודד עם שינוי האקלים כאשר הדרך להשיג מטרות אלה היא באמצעות פלטפורמות התעשייה הקימות כפי שנעשה בכל העולם המערבי. על פי ההסכם, בכל מדינה נדרשת הערכות ברמה הלאומית המתייחסת בראש וראשונה ליישום יעד הפחתת הפליטות של גזי חממה.
בישראל, כבר בשנת 2015 הוצבה על-ידי הממשלה תוכנית לאומית בנושא, כאשר לצורך מימוש היעדים נקבעו מטרות סקטוריאליות, כמו צמצום צריכת החשמל ב-17%, הפחתת הנסועה הפרטית בלפחות 20% עד שנת 2030 וייצור חשמל מאנרגיה מתחדשת בשיעור של 17%. אולם, גם כיום עוד לפני שהוכרזו היעדים החדשים והפופוליסטים שהצדקתם הכלכלית והסביבתית מוטלת בספק רב, ממשלת ישראל לא עומדת באותם יעדים משנת 2015 ויוצרת מצב של אי ודאות לגבי העתיד הכלכלי, האנרגטי והתעסוקתי של הציבור.
הסיבה העיקרית לכך היא שבישראל לא נעשית עבודת מטה מקצועית ומסודרת שבמסגרתה נבחרים הכיוונים והטכנולוגיות הנכונות שמאפשרות עמידה ביעדים תוך פגיעה מינימלית בתעשייה ובתעסוקה. במקום זה נשמעות לעיתים קרובות הצהרות חסרות אחריות על-ידי מקבלי ההחלטות בתקשורת אשר כוללות בין היתר הצעה לסגירת תעשיות האנרגיה בחיפה ולפיטורי אלפי עובדים בתקופה קשה זו ללא כל חלופה תעסוקתית, ואיסור יבוא כלי רכב המונעים בדלקים החל משנת 2030 והחלפתם ברכבים המונעים על סוללות ליתיום אשר מזהמות ובעיתיות מהבחינה הסביבתית. כאמור, הבסיס להצהרות אלו הוא פופוליסטי ומוכתב בין היתר ממתח ועימותים בין משרדי הממשלה ולא מעבודת מטה מסודרת.
בעולם, הביקוש לדלקי תעשייה (פחמנים נוזלים) כדלק להובלה, למוצרים פטרוכימיים ולשימושים אחרים צפוי על-פי התחזיות לגדול עד שנת 2040 לפחות. מוצרים אלו הינם בעלי יעילות אנרגטית וקלים להובלה ולאחסון. אולם, גם אם מפותחות כיום אלטרנטיבות לחלק מהשימושים הנוכחים של מוצרים אלו עדיין אין שום אפשרות להחליף את הדלקים הקיימים בתעבורה כבדה, ימית, בתעופה וכחומר גלם בתעשיות הפטרוכימיה. לפיכך מפתחים כיום בעולם טכנולוגיות להפחתת פליטות הפחמן ממוצרים אלו.
המודל העסקי הקיים של התעשייה הישראלית המבוסס על ניסיון בינלאומי, עולה בקנה אחד עם המטרות האקלימיות והסביבתיות של הסכם פריז. כך, לדוגמה, מתוכנן להרחיב בתעשייה את השימוש במימן שנחשב אידיאלי כחומר כגלם לאנרגיה מאחר ואינו יוצר מפגעים סביבתיים במקביל לצעדים נוספים כמו שילובים של חומרי הזנה חדשים - ביומסה ושמנים צמחיים בתהליכי יצור אשר נותנים פתרון לפליטת גזי החממה. אין ספק כי המודל הקיים בתעשייה תוך ניצול התשתיות הקיימות וסינרגיה עם תעשיות אחרות יאפשרו לישראל לעמוד ביעדים שנקבעו בתחום האקלים בעלויות תעסוקתיות וכלכלית נמוכות.
היות ומשק האנרגיה הינו ענף מאקרו כלכלי ובעל השפעה מכרעת על עתיד כלכלת ישראל, ראוי שקבלת ההחלטות תעשה בשיתוף משרדי ראש הממשלה, האוצר, הביטחון, הכלכלה ובנק ישראל ולא רק בידי משרדי האנרגיה והסביבה. המשך הפופוליזם בקביעת עתיד משק האנרגיה על-ידי שני משרדים והסתמכות על דוחות מגמתיים ובלתי נכונים יגרור את ישראל לשבר כלכלי-תעסוקתי ואנרגטי. במידה ויוחלט על צעדים לחיסול תעשיית האנרגיה כחול-לבן והסתמכות על יבוא מוצרי אנרגיה ממדינות עם בעייתיות פוליטית הנזק יהיה גם אסטרטגי.
הכותב הוא מנכ"ל המכון הישראלי לאנרגיה וסביבה, שמאגד את חברות האנרגיה