"גמביט המלכה". מפלצת שחמט מיוסרת / צילום: באדיבות נטפליקס
עצם העובדה שרותקתי ל"גמביט המלכה" כך שגמעתי את כל שבע פרקיה בשבע שעות רצופות - אולי תספיק לכמה מהקוראים כדי להצטרף להפלגה. אחרים, אולי יעדיפו גם לדעת על מה המיני-סדרה הזו של נטפליקס. במילה אחת: שחמט - אם כי זה קצת כמו לומר ש"המלט" הוא על משפחת מלוכה דנית, או ש"הקוסם מארץ עוץ" הוא על מטאורולוגיה.
את הסדרה יצרו הבמאי סקוט פרנק והתסריטאי אלן סקוט, והיא מתבססת על ספר מ-1983 של וולטר טרביס ("אדי פלסון", "צבע הכסף" ו"האיש שנפל לכדור הארץ"). "גמביט המלכה" היא רומן במובן הטוב ביותר, שמשתמשת בשחמט בדיוק של סכין צבאית שווייצרית כדי ליצור סיפור על אובססיה, התמכרות, אימוץ והבדידות שבגאונות. הגאונה כאן היא בת' הרמון (השחקנית אניה טיילור-ג'וי, "המכשפה"), שהיא יתומה, חובבת תרופות הרגעה ואלכוהוליסטית בהתהוות. בסופו של דבר, היא הופכת בעל כורחה לכלי תעמולה במלחמה הקרה. מאז לידתה, כך נדמה, היא הצליחה לפתח אך ורק כישרון אחד - לשחמט.
על אף הישגי הסדרה, בייחוד כביוגרפיה בדיונית וכפורטרט של תקופה (שנות ה-50 וה-60), מה שעלול לרדוף באמת את הצופים הוא דימוי פניה של טיילור-ג'וי, עם עיני איילה חשדניות שמשקיפות כלפי מעלה ומזיזות כלי רפאים על לוח שמחט דמיוני בתקרת חדר השינה שלה כשהיא מתכננת את המתקפה של יום המחרת, או נועלת את מבטה בעיניו של שחמטאי רב-אמן לפני שהיא הופכת את המשחק שלו להריסות. למרות האופי השכלתני של הספורט הזה, והקצב הלא-ממש עוצר נשימה שלו, "גמביט המלכה" - שם הסדרה שמתייחס לאחת הפתיחות הוותיקות ביותר בהיסטוריה של המשחק - היא בעצם מותחן. הוא סוחף את הצופים לעולם של תחרויות שחמט בינלאומיות, ומצייד גם את הצופה ההדיוט במספיק כלים על מנת שהעלילה תהיה עבורו נגישה ומובנת. עצם הרעיון של אפוס שחמט יכול להזכיר לכמה מהצופים את הקונבנציה הידועה על הפוליטיקה של האקדמיה - שהיא כה מרושעת משום שהתגמול בזירה הזו כל-כך נמוך. האם השחמט יכול להיות כה משמעותי? עבור בת' הרמון - ולכן גם עבור הצופים - שחמט זה הכול, ומסיבות שהופכות אותה להרואית ולשוברת לב.
"היא דומה לנו", יאמר אלוף העולם הסובייטי ואסילי ברוגוב (השחקן מרסין דורוצ'ינסקי) על הרמון המסוכנת אך הלא-יציבה. "להפסיד מבחינתה זו לא אופציה". היא יתומה, הוא מספר למאסטרים האחרים שמלווים אותו: אין לה חיים אחרים. בורגוב אולי אינו הרוסי הכי נאור, אך דבריו נוגעים במה שהופך את "גמביט המלכה" לנוגעת ללב ולאוניברסלית עד כדי כך: בת' יכולה להיות חד משמעית וגאונית מול לוח השחמט, אך הסיפור שלה הוא לא רק על מאבק מתוכנן, אלא גם על מזל. אפשר להניח שבזכות היותה של אמה המנוחה דוקטורית למתמטיקה מטורפת, הילדה ירשה גם אי-יציבות וגם אוריינטציה לשחמט. אבל מה היה קורה לבת' הזועמת בת התשע (השחקנית הנפלאה איסלה ג'ונסטון) אם היא לא הייתה נתקלת בשרת העגום שייבל (ביל קמפ הנהדר) שמשחק שחמט לבדו במרתף בית היתומים, ושואלת אותו מה זה, ולפני שהוא הודף אותה היא כבר רואה מספיק מהמשחק על מנת לפענח אותו בעצמה? ומה אם שייבל לא היה מזהה את הכישרון שלה, מאמן אותה, ומציג אותה בפני שחקני השחמט המקצוענים, שאת כולם היא מביסה באופן גורף? שייבל יודע - והשחקן קמפ משכנע בכך עד כאב - שהוא שחרר לעולם מפלצת שחמט, ובמקביל שחרר על הילדה עולם של סבל.
שלא כמו השחמט, החיים של בת' הם עניין של גורל מזדמן. למשל, האימוץ שלה כנערה מתבגרת על-ידי אלמה וויטלי הוא קרוב לנס. גם האמא המאמצת היא דמות מיוחדת במינה כמו בת' ומשחקת אותה בחלומיות טרגית מריאל הלר (אם יהיו כאן פרסים, הלר וטיילור-ג'וי ראויות להם). המניעים של אלמה אף פעם אינם ברורים לגמרי - היא טוענת בשלב מסוים שהאימוץ היה רעיון של בעלה הבלתי נסבל אולסטון (פטריק קנדי) שאמור להתפוגג בקרוב, והיא בודדה, אלכוהוליסטית ונוטלת את אותן תרופות הרגעה שחולקו בבית היתומים לבתה. אלמה היא פסנתרנית מחוננת, הדיקציה שלה נשמעת כמו גיבורה של ג'יין אוסטין, והבית שלה - עם שפע של טפטים מזעזעים, צבעים מוגזמים ווילונות בטעם רע - משקף את החיים שלה (ולעיתים, הבית נראה כמו לוח שחמט מעונה). אבל עדיין, מבין ההורים המאמצים המוכרים לנו בסִפרות היא פלא. כל ילד מאומץ מגיע למשפחה שיש בה את הנרטיב שלה ואלמה ובת' מכבדות זו את זו. אלמה הופכת לחברתה הטובה ביותר של בת', ורק אחר כך לאמא שלה: היא מנווטת את בתה לתוך עולם הטורנירים, ומעודדת אותה בתשואות. זו מערכת יחסים בלתי נשכחת ממש כמו פניה של טיילור-ג'וי.
ואם כבר מדברים עליה, "גמביט המלכה" מתחילה ונגמרת בטיילור-ג'וי. היא מעניקה הופעה מדויקת מבחינה פיזית ורגשית (בת' שלה אמורה להתבגר על המסך מגיל 14 עד לאמצע שנות ה-20 שלה). אין פלא שכל החנונים, גאוני השחמט שסביבה - במיוחד בני ההיפסטר (תומאס ברודי-סנגסטר) והמעריץ המיוסר הארי (הארי מלינג) - נופלים לרגליה. היא, אחרי הכול, מלכה.