גן ילדים / צילום: עינת לברון
כבר יותר משני עשורים יש ניסיון בכנסת לשנות את המדיניות באשר למעונות היום בישראל. מחקרים רבים נעשו, ומסמכים רבים הוגשו לשרי רווחה ולוועדות שונות בכנסת. בשנת 1965 נחקק לראשונה חוק מעונות היום, שמאז ועד היום שונה שוב ושוב, ואינו מיושם כנדרש. ואני תוהה, האם כולנו קשרנו קשר של שתיקה כלפי ילדינו? אם נתבונן ברוחב היריעה ונעמיק, נוכל לשים לב לכך שאף אחד אינו באמת זועק בעבור הילדים.ות וכל קריאה רמה מסתיימת בקול ענות חלושה.
נתחיל בהורים, הישות הראשונה האחראית על הילד. ייתכן שהם קהל שבוי, שמים את ילדיהם במסגרת שהכי נכונה לפי ראות עיניהם אך אינם מודעים או עוצמים עיניים למחדל הגדול ביותר של מדינת ישראל, ההפקרות בפתיחת מסגרות לגילאי לידה עד 3, עד כדי חזרת אנשי צוות למעגל העבודה למרות עברם הפלילי. רק לאחרונה התגלו כ-100 אנשי צוות עם עבר פלילי, ובעקבות החוק נדרשו להפסקת עבודה מיידית. אולם לאור חשיפת ההתעללות האחרונה ברמת-גן אנו רואים שהחוק אינו מספק, ויש צורך לעשות שינוי יסודי ועמוק בראיית גיל הרך כפרופסיה.
מדינת ישראל, בהעדר מדיניות ברורה בגילאי לידה עד 3, לא רואה במסגרות הללו מסגרות הבאות לתת שירות לילד, אלא מסגרות הבאות לתת שירות להוריו של הילד, שיוכלו לצאת לעבודה. נקודת מבט זאת מביאה להפקרות בשוק עבודה בגיל הרך.
בתחילת שנות ה-2000, ניסה יו"ר ועדת זכויות הילד ח"כ מיכאל מלכיאור לקדם את חוק הפיקוח לפעוטות על מנת להגן על הילדים הרכים. מאז, דיוני הוועדות חוזרים ונשנים. ישיבות של שעות, שרים מתחלפים, ושינוי - אין. ב-5 השנים האחרונות היו הזדמנויות אמיתיות שהוחמצו ע"י שרים שלא "ספרו" את הילדים - שאינם מצביעים ואינם מהווים כוח אלקטורלי.
בשנת 2018 עבר חוק הפיקוח של ח"כ שאשא ביטון וח"כ קרין אלהרר, אולם מה שעבר לעת עתה מתוך החוק הוא דל ועוסק בצדדים הפורמליים, כגון העסקת עובד עם תיק פלילי. כל החלקים העוסקים בצדדים הפדגוגיים של הכשרה (החלק שאמור להיקבע בתקנות) נדחה שוב ושוב, וגם בימים אלה הוא נדחה שוב לעוד ארבעה חודשים. גם הפרקליטות אינה עושה דיה למנוע התעללות בילדים ואינה מחמירה את הענישה. היא לעיתים אף מגיעה לעסקות טיעון הזויות או סגירת תיקים מחוסר עניין לציבור ומאפשרת יותר מפעם אחת לפושעים לחזור לעסוק בתחום גיל הרך ולסכן בכך את ילדינו הרכים.
23% מילדי ישראל נמצאים במסגרת עם אחריות ממשלתית של למעלה מ- 470 מפעילי מעונות יום. במערכת זאת - ההפקרות הגדולה ביותר. באין פרופסיה - הסתכלות בגיל הרך כמקצוע, ולאור מצוקת כוח-האדם בעקבות התגמול הכספי הנמוך ביחס לעמל הנדרש, מקבלים כל אחד, כולל כוח-אדם זול שחלקו אינו מתאים לתפקיד. נוצר מצב של תחלופה גדולה, חוסר הכשרה וקבלה של כל מי שרק מוכן להישאר מעבר לכמה ימים.
כאן אנו מגיעים לשאלת ההכשרה ולמקומה של האקדמיה בסיפור. מחקרים רבים נכתבו על חשיבות הגיל הרך, גיל ההתפתחות הקריטי. על האקדמיה להדק את המחקר עם השטח, להפעיל את כל כוחה על מנת לעצור את ההתדרדרות שנוצרה. לצערי רק בשנים האחרונות האקדמיה משמיעה את קולה בתחום, ואני מקווה שזה אינו מעט מדי ומאוחר מדי.
הכל יודעים שהמצב רעוע, כולנו קוראים על התעללויות חוזרות ונשנות ומזדעזעים מכרמל מעודה ושכמותה. מזדעזעים ועוברים הלאה. מי שנשאר אלו הילדים וההורים הנושאים את הצלקות.
הזנחת החינוך לגיל הרך מחייבת הקמת ועדת חקירה ממלכתית. אולי תביעה ציבורית רחבה להקמתה תזעזע את היושבים במשרדי הממשלה והם יניעו את השינוי ויצילו את ילדי העתיד.
הכותבת היא מומחית לגיל הרך ממכללת אפרתה, ממייסדות הפורום לחינוך מלידה