תלמידי ישיבה בבני ברק / צילום: Oded Balilty, Associated Press
לא נעים להיות חרדית במרחב הציבורי בחודשים האחרונים. מעולם לא יצא לי להרגיש תחושת נרדפות קיומית בגלל החצאית/פאה/מטפחת שלי. אבל אחרי שבסופרמרקט אישה צרחה עלי במבט רושף רק בגלל שנגעתי בטעות בעגלה שלה, ואחרת במאפייה פקדה עלי לזוז הצידה מהתור וכשסירבתי גערה במוכר על כך שהעז לתת לי שירות, ואחרי שנחלצתי לעזרתה של קופאית בכיסוי ראש שהשתעלה קלות לתוך המסכה ולקוח השפיל אותה בקולי קולות, הבנתי שאנחנו חיים במציאות חדשה. כשחשבתי עוד קצת, הבנתי שהיא לא ממש חדשה, אלא מודחקת יפה, וברגעים שבהם אנשים נמצאים על הקצה שלהם - הכל נשפך החוצה.
לאחרונה מדברים הרבה על היפרדות חילונית מהחברה החרדית. שייתקעו אלה עם כובעיהם המגוחכים בתוך עריהם הצפופות, סגר יוטל ולמדינת ישראל תבוא רווחה. אך הבעיה לא נמצאת בערים החרדיות. הבעיה נמצאת בשיטה פוליטית קלוקלת, מנוונת ומאוסה, שאחראית לה הנהגה שרוב העם בחר.
השיטה הפוליטית הזו הביאה שקט יחסי למנהיגים הישראלים, עצמאות כמעט מוחלטת ושליטה אבסולוטית למנהיגים החרדים. בחסות השיטה הזו, נחסמה הדרך בפני יוזמות לריענון ושיפור מערכות החינוך החרדיות ויוזמות לקידום ושיפור מצבן של נשים; בחסות שיטה זו נעשקו עובדות ועובדים, הושתקו קרבנות של עבירות מין ואלימות במשפחה. הכוח משחית, וההנהגה החרדית קיבלה כוח בלתי מוגבל. נכון, רוב החרדים בחרו בה, אבל בחסות חוקי המדינה הערים החרדיות היו אדומות עוד הרבה לפני הקורונה.
הכוח הזה לא עמד להנהגה החרדית ביצירת סדר במשבר. אמנם בעבר היא הוכיחה שביום הבחירות היא יודעת לשנע את ההמונים לקלפי עם הפתק הנכון. אבל אותה הנהגה לא השכילה לגייס את כוחה, אותו כוח בלתי מוגבל שניתן לה, כדי לעצור את האסון שקוטל אט אט עוד ועוד מצביעים ומצביעות שלהם.
ועכשיו, למרות "ונשמרתם מאוד" בהוראת הרב קנייבסקי יצאו הבנים לתלמודם, כי "תורה מגינה ומצלא" הבנות יישארו בבית, כי מה הן חשובות ומי בכלל שואל אותן.
התוצאות של ההחלטה הזו בגל הראשון היו רעות, אבל עוד אפשר היה להאשים את אי הוודאות והראשוניות. בגל השני זו כבר הפקרות מוחלטת. ההנהגה החרדית הפקירה את מצביעיה ומצביעותיה לתחלואה, למוות בודד בייסורים. ויותר מכך הפקירה אותם כקבוצה מובחנת לשנאה שהם חוטפים בחוץ, ולא משנה כלל כמה הם מקפידים על ההוראות וההגבלות.
ועל אלה שמחמיצים פנים על כך שהביקורת מוטחת בפרצוף, ושזה הזמן לסנגר ולפייס - לא. זה הזמן שנאמר בקול את מה שיש לנו על הלב. הדברים אולי לא יגיעו לגברת בסופרמרקט שבטוחה שיש לי צלחת פטרי של נגיפי קורונה מתחת לפאה, אבל זה יגיע לאחרות ואחרים שלא יראו בנו גוש אחד שחור וגדול, שיבינו את המלכוד שלנו, וכן - גם להנהגה החרדית שנעלמה בחודשים האחרונים ומקום המצאה לא נודע.
הכותבת היא מנכ"לית נבחרות - תנועת נשים חרדיות, וחברה בצוותי המומחים של המשבר