דרור פויר / צילום: יונתן בלום
א. לא מעט אנשים חיכו במרווחים גדולים בתור לחיסון נגד שפעת. כמה ימים קודם קיבלתי הודעה שאני עומד בתנאי הזכאות לקבלת חיסון. אחרי תשאול קצר שהיה גרסה עצובה וחיוורת לתשאול בנתב"ג עם "אין לי חום" ו"אני לא משתעל" במקום "ארזתי לבד" ו"התיקים היו איתי כל הזמן" מאז, קיבלתי את המספר 458 (זה רק מספר, אמרתי לעצמי, זה לא מה שאתה), התיישבתי במרחק בטוח והתפניתי לבחון את שאר הזכאיות והזכאים, הפריבילגיות והפריבילגים, אחיי ואחיותיי לקבוצת הסיכון, או אם לדייק: לאוכלוסייה בסיכון. כן, אנחנו עד כדי כך גדולים: כבר מזמן לא רק "קבוצה" - מה זה פה, חוג כדורעף חופים לילדים? - גם לא עדה, לא מגזר, לא מיעוט, לא דת, לא מגדר, לא שבט, לא חברה, אפילו לא ציבור - כל השמות הנ"ל הם לא יותר מתתי-הגדרות וסיווגים שוליים בתוך אוכלוסיית הסיכון, המאחד הגדול. אולי בשירים המנגינה היא שקובעת, אבל בחיים - הסיכון.
איתי בתור ממתינים נשים וגברים מכל טוב הארץ ומכל שכבות הסיכון בעם. בעיניי, זו ישראל היפה. אם זה היה תלוי בי, באירועים כאלה היינו נושאים כולנו תגים עם שם פרטי ומחלה, שיהיה עם מה לשבור את הקרח, אבל (גם) זה לא תלוי בי ואני צריך לנחש מה יש לכל אחד.
אחרי כל-כך הרבה שנים שאני במשחק, יפה לראות את האוכלוסייה מתפתחת ומשתנה בצל הסיכון, לצד הסיכון ועם הסיכון. כשעשיתי את צעדיי הראשונים בסיכון, ואני רק ילד בן עשר, רוב האנשים מסביב היו מבוגרים, הסיכונים היו הרבה יותר רציניים והעניין נלקח בכובד ראש. היום יש מלא צעירים עם סיכונים מצחיקים, והאמת - לפעמים אפשר לקבל את התחושה שנותנים לכל אחד להיכנס. יש כאלה (טוב, זה אני) הטוענים שהורדת הרף ופתיחת שערי הסיכון והחיסון גם לאנשים בעלי סיכון נמוך או זמני הייתה חיונית, שלא לומר הכרחית; יש כוח במספרים וצריך לרענן את השורות. לראיה, התור שאני נמצא בו; לא רק חולים וזקנים, אלא גם זוגות צעירים שמצחקקים וילדים קטנים שמתרוצצים מפה לשם בחדווה וקול בכיו של תינוק נשמע מדי פעם - צלילים רגילים ונעימים של חיים שמזכירים שלא הכול כרוני.
אבל יש כאלה (טוב, גם זה אני) שמרחיקים לכת וטוענים שהגדרת הסיכון הורחבה ודוללה כל-כך עד שאיבדה מטעמה ומיוקרתה המפוקפקת. אפשר להגיד שהתמסחרנו. עם כל הכבוד, נשים בהריון וילדים עד גיל 12 זה קבוצת סיכון? מה, אתם עושים צחוק? יש פה אנשים שנלחמים שנים במחלות כרוניות, סובלים ממיני דאבות ומיחושים שונים ומשונים ונושאים בגבורה את לפיד החיים - ואז הם צריכים למצוא את עצמם בתור עם איזה ילד בריא כמו שור שאפילו לא יודע לאיית אוטואימוני? איזו צורה יש לזה, תגידו? ואחר כך מתפלאים.
מספר 458 התבקש להגיע לתחנת האחיות עמדה 5, אז לקחתי אותו לשם ובתמורה לפתק נתנו לי זריקה. האחות מאוד התפעלה מהוורידים שלי. בא לי לעשות לך בדיקת דם, ככה היא אמרה.
ב. החיים קשים, אני יודע. אבל אפשר למצוא רוך גם במקומות הכי בלתי צפויים. לפני כשבוע, במרחק של 320 מיליון ק"מ מאיפה שאתם נמצאים, פגשה הגשושית אוסיריס-רקס אסטרואיד בשם בֶּנוּ 101955, הושיטה אליו זרוע רובוטית ארוכה ונטלה דגימות מפני השטח שלו למטרות מחקר.
בנו, אסטרואיד עשיר בפחמן שקוטרו הממוצע כ-500 מטרים ומשקלו כ-80 מיליון טונה, נע סביב השמש במהירות של 100 אלף קמ"ש ומקיף אותה אחת ל-436 ימים. קיימת סבירות גבוהה יחסית שבעוד כ-155 הוא יתנגש בכדור הארץ בעוצמה ששווה ל-3 מיליארד טון חומר נפץ. אולי לא משהו בגודל שישמיד את הדינוזאורים שנהפוך להיות עד אז, אבל חתיכת חבטה. אוסיריס-רקס יצאה לבדוק אותו בשמנו ולאסוף מידע שיעזור לנו להסיט אותו ממסלול, אם וכאשר. כמה מעורר השראה וכמה מתסכל שאותה אנושות שהתחילה לתכנן כבר לפני כעשור מבצע מורכב מאין כמותו שמטרתו לאסוף מודיעין שנוגע לצעדים שאותם אפשר יהיה אולי לעשות עם אסטרואיד שביחס של 1 ל-2,700 עלול להתרסק לכדור הארץ בעוד כ-155 שנים, נתפסת שוב ושוב כשהיא כל-כך לא מוכנה להתרסקויות שנמצאות ממש מול העיניים כאן ועכשיו, לא בעתיד הרחוק ולא בחלל החיצון.
אתם לא באמת מצפים ממני לומר משהו בגנות תוכניות החלל באשר הן - פאר היצירתיות ופסגת השאיפה האנושית - בטח לא בשבוע הראשון של נובמבר שמציין עשרים שנה לאיוש תחנת החלל, ההתיישבות האנושית הראשונה מחוץ לכדור הארץ, נכון? בסוף, צריך להודות שיש משהו יפה בזה שאנחנו חושבים על העתיד יותר ממה שהעבר חשב עלינו, ומסתכלים יותר למעלה ורואים יותר רחוק ממה שאף אחד ראה לפנינו; אם כך הדבר, הרי שאולי באמת נוכל לנצח את הכול.
נחשוב רגע על בֶּנוּ 101955, האסטרואיד שמרחף לו מיליארדי שנים בחלל, בתנאים לא תנאים, סובל שוב ושוב הן מנחת זרועה הלוהטת והשורפת של השמש ומקרינתה, והן מהקור המקפיא, הצורב, הריק והשחור של החלל, סופג פגיעות חוזרות ונשנות של סלעים קטנים יותר המצלקים אותו. אתם חושבים שהחיים שלכם קשים? דברו עם אסטרואידים.
לכן, אם הזרוע הרובוטית של אוסיריס-רקס המתקרבת אל פני השטח של בֶּנוּ הייתה הזרוע האמיתית שלי, אין ספק שהייתי מצפה לחוש בכף יד סלע קפוא, קשה ומשונן מאין כמותו, איום ממשי על שלום העולם, וכזה שכל נגיעה קלה בו תעביר צמרמורת בגבי. אלא שלמרבה ההפתעה, פני השטח של בנו התגלו, והם רכים ונעימים למגע, אפילו הייתי אומר מזמינים. ממש יכולתי - לו רק הזרוע הרובוטית של אוסיריס-רקס אכן הייתה שלי - להטביע את היד עד המרפק בתוך האסטרואיד, כמו ילד שחופר תעלה בחוף הים.
אז כן, אפשר למצוא רוך גם במקומות הכי בלתי צפויים.
ג. יום אחרי שקיבלתי את החיסון התחיל לרדת קצת גשם, קצת מדי. ובכל זאת, רמזים לחורף. מי היה מאמין רק לפני כמה ימים לוהטים שהקיץ יגיע אי פעם לסופו, לא אני זה בטוח, אפילו הסוף של 2020 כבר נראה באופק, מתקרב כמו ענן כבד.
המודלים המקובלים אומנם חוזים לנו חורף שחון ומבאס, אבל כשהשמיים מאפירים מעננים וגשם מתחיל לרדת, אי אפשר שלא לקוות לחורף טוב. כל המודלים כבר קרסו, מי יודע - אולי גם אלה יקרסו. ומה זה בכלל חורף טוב? כמוכם, אני קרוע בין התשוקה לחורף חורפי במיוחד, כזה שקר בו וכל הזמן יורד גשם ויש שלג במקומות הגבוהים וזרימות במקומות הנמוכים, לבין הפחד המוכר מעלייה בתחלואה ועומס על המערכת. אני רוצה שירד גשם, אבל לא שכולם יירטבו.
אז הלכתי קצת בגשם. אף שהחיסון מתחיל לעבוד רק אחרי כעשרה ימים, יכולתי כבר לחוש שריון של נגיפים מומתים עוטף אותי מבפנים ומבחוץ והכול היה ממש פיקס, אבל עד שהספקתי להתרגל לפינוק, עבר הגשם, יצאה השמש ובתוך השריון נהיה חם שאין לתאר. אומרים שהגשם יחזור בסופ"ש, הלוואי.
הרהור: אני קרוע בין תשוקה לחורף חורפי במיוחד, לפחד מעלייה בתחלואה. רוצה שירד גשם, אך לא שכולם יירטבו.