מה נחשב "סיבה מספקת" לאיחור בהגשת בקשה להטבת מס? האם אי הידיעה על הזכאות להטבה היא סיבה מספקת? טעות בתום לב בשל אי היוועצות עם עו"ד בעת רכישת דירה מקבלן? ומה עם אשפוז וסיבוכים רפואיים עקב מחלת סרטן? אלו הן השאלות שנדונו בוועדת הערר לפי חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) בבית המשפט המחוזי בת"א, לאחר שרשות המסים סירבה לבקשתו של נכה בשיעור 100% לאפשר לו לתקן, באיחור, את שומת מס הרכישה שלו כדי ליהנות מהטבת מס לה הוא זכאי.
חברי ועדת הערר, ברוב דעות, קבעו כי הרשות תעניק לנכה את הטבת המס לה הוא זכאי משום שסיפק "סיבה מוצדקת" למתן אורכה ומשום שבמקרה שלו "תשלום מס אמת גובר על סופיות השומה".
המקרה סבב סביב ערר שהגיש ח', "נכה" כהגדרתו בתקנה 1 לתקנות מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) (מס רכישה), אשר עומד בתנאי תקנה 11 לתקנות מס רכישה לעניין זכאות להטבה במס רכישה.
ח' הוכר בילדותו כנכה ונקבעה לו נכות לצמיתות בשיעור של 60%. בפברואר 2011 רכש דירת מגורים בתל אביב, דיווח על העסקה במסגרת שומה עצמית וחישב את מס הרכישה מבלי לקחת בחשבון את ההטבה לה הוא זכאי עקב נכותו לפי תקנה 11 לתקנות מס רכישה. מנהל מיסוי מקרקעין אישר את השומה העצמית וח' שילם את המס על פיה.
במהלך השנים חלה החמרה במצבו של ח' והוא אושפז בבית החולים בתחילת שנת 2018. לטענתו, במהלך אשפוזו הוא קיבל לידיו חוברת מידע מטעם המוסד לביטוח הלאומי ממנה למד בדיעבד כי היה זכאי למס רכישה מופחת בעת רכישת הדירה. במרץ 2018 פנה ח' בבקשה לתיקון השומה בטענה שנתגלתה בה טעות, שכן היא אינה מביאה לידי ביטוי את ההטבה במס רכישה לה הוא זכאי עקב נכותו. ח' טען כי לא היה מודע לזכאותו להטבת מס רכישה מופחת עד לאותו מועד וביקש ממנהל מיסוי מקרקעין ת"א להשתמש בסמכותו לפי סעיף 107 לחוק מיסוי מקרקעין ולהאריך את המועד הקבוע בסעיף 85 לחוק לתיקון השומה. לטענתו קיימת בנסיבות עניינו "סיבה מספקת" למתן הארכה המבוקשת - כפי שהסעיף דורש.
מנהל מיסוי מקרקעין ת"א גילה עמדה נוקשה לפיה לא ניתן לתקן את שומת המס לאחר שחלפה מגבלת הזמן בת ארבע השנים הקבועה בסעיף 85 לחוק. לטענתו, הוראת סעיף 85 לחוק קובעת התיישנות "מהותית" ולכן אין בידו הסמכות לפתוח את השומה בחלוף ארבע שנים מיום שנעשתה.
וכך הגיע המקרה אל וועדת הערר. ביולי 2019 קבעה הוועדה כי לרשות המסים סמכות להאריך את המועד על פי סעיף 107, ושלח את מנהל מיסוי מקרקעין ת"א לקבוע האם קיימת "סיבה מספקת" למתן הארכה המבוקשת לתיקון השומה.
מנהל מיסוי מקרקעין ת"א קבע, כי לא קיימת "סיבה מספקת" להארכת מועד ודחה את בקשתו של ח' לקבל את הטבת המס - ועל כך הוגש הערר.
בשבוע שעבר קיבלה ועדת-הערר את טענתו של ח' כי הייתה לו "סיבה מספקת" לאיחור בבקשת ההטבה. זאת, ברוב דעות, של חברי הוועדה רו"ח צבי פרידמן ואברהם הוכמן, כנגד דעתה החולקת של יו"ר הוועדה, השופטת ירדנה סרוסי.
מידת הרחמים גוברת על מידת הדין
רו"ח פרידמן ציין בהכרעתו, אליה הצטרף רו"ח הוכמן, כי "אין הגדרה ממצה בחוק מהי אותה 'סיבה מספקת', ובהעדר הגדרה כאמור, יש להפעיל שיקול דעת מדוד ושכל ישר בהתאם לנסיבות של כל מקרה ומקרה, תוך איזון האינטרסים השונים של תשלום מס אמת (שהוא נשמת אפו של חוק המס), להסתמכות על השומה וסופיות הדיון".
באשר לעורר, ח', כתב פרידמן כי "מדובר בעורר שהגורל התאכזר אליו. עוד בילדותו נקבעה לו נכות לצמיתות בשיעור של 60% (קטוע יד שמאל) ומאוחר יותר חלה החמרה רצינית במצבו והוא אושפז בבית חולים בתחילת שנת 2018 עקב מחלת הסרטן שפשטה בגופו (ואז הוכרה לו גם נכות בשיעור של 100%). מאוחר יותר, בחודש אוקטובר 2019 עבר ניתוח קשה וארוך של כריתת איברים משולב עם כימותרפיה להוצאת מספר רב של גרורות שהתפשטו בחלל הבטן".
עוד הוסיף פרידמן, כי אין מחלוקת כי ח' זכאי להקלה במס רכישה בשיעור של 0.5% מכוח תקנה 11 לתקנות מס הרכישה, בהיותו נכה מעל ל-50% היות והדירה שרכש בשנת 2011 שימשה לשם שיכונו. "אודה ולא אבוש, עדותו של העורר הייתה כנה ואמיתית, העורר דיבר מדם ליבו ונדמה כי כל חברי הוועדה וגם המשיב השתכנעו מכנותו של העורר", כתב פרידמן.
רו"ח פרידמן השתכנע מכנות תשובתו של ח' לשאלה מדוע בעת רכישת הדירה בשנת 2011 לא התייעץ עם עו"ד לגבי רכישת הדירה, לאחר ש-ח' ענה כי "זה דירה מקבלן וזה עורך הדין של הקבלן וזה דירה חדשה, לא ראיתי צורך להתייעץ".
פרידמן ציין, כי "אין זו תופעה יוצאת דופן בה זוגות צעירים רוכשים דירה מקבלן (דירה יד ראשונה) ומסתמכים על עורך הדין של הקבלן שכן המדובר בדרך כלל בחוזה סטנדרטי שמכתיב הקבלן. כמו כן ,אין זו תופעה לא רגילה שאת המש"ח ממלא עורך הדין של הקבלן והרוכשים סומכים עליו שיעשה את עבודתו נאמנה".
פרידמן הוסיף כי "מעדותו הנוגעת ללב והמשכנעת של העורר אין לי כל ספק כי המדובר בטעות בתום לב של העורר, שכן, אין כל היגיון ואין כל סיבה לא לדרוש את הקלת המס כבר בעת רכישת הדירה בשנת 2011, למעט הטעות שנעשתה בתום הלב. נדמה שגם המשיב יסכים שלא הייתה כאן כל כוונה סמויה שלא לדרוש את הקלת המס המגיעה לנכה זולת הטעות בתום לב של העורר".
עם זאת, הוסיף פרידמן, כי "גם אם יש ספק מסוים שמידת הדין מאפשרת לעורר לתקן את השומה (ודעתי אינה כזו), הרי שמידת הרחמים הייתה צריכה לגבור על מידת הדין".
מנהל מס מקרקעין מהלך אימים על הוועדה
בהמשך מבקר רו"ח פרידמן את התנהלות רשות המסים בתיק, ובין היתר כותב: כי "מנהל מיסוי מקרקעין סימן לו כמטרה שאין בכוחו של סעיף 107 לחוק להאריך את מגבלת 4 השנים הקבועה בסעיף 85 ולשם כך המטרה מקדשת את כל האמצעים. לשם כך אף ניסה 'לסחוט' הלכה מבית המשפט העליון בפרשת בר-גיורא מבלי שבית המשפט העליון יקיים דיון ענייני ומעמיק בנושא. (וכך אומרת כב' הנשיאה השופטת חיות בפרוטוקול הדיון בענין בר-גיורא: "...לא מזמינים אצלנו פסקי דין. אם זה יידרש לצורך הכרעה כנראה זה יידרש ואנו נחליט בזה...").
"ומשלא צלח בידו, המשיך לטעון שהסכם הפשרה בעניין בר-גיורא מהווה הלכה של בית המשפט העליון, גם כאשר טענה זו שלו נדחתה על ידי הרכבים שונים של ועדות ערר שונות, לרבות ועדת הערר בהרכבה הנוכחי. ואולם מנהל מיסוי מקרקעין ממשיך בשלו. משלא צלח את "סחיטת" ההלכה מבית המשפט העליון הוא טוען עתה שטעות בתום לב אינה מהווה "סיבה מספקת" וכי כדי לתקן שומה מעבר למסגרת 4 השנים יש צורך במניעות חיצונית אובייקטיבית שאינה תלויה בנישום (כגון: מחלה או מלחמה)".
רו"ח פרידמן ממשיך בביקורת החריפה וכותב ש"לו זו אף זו, מנהל מיסוי מקרקעין מהלך אימים על הוועדה וטען כי אם הערר של העורר יתקבל 'אנחנו נפרוץ את קופת המדינה, זה משהו שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמינו'. מנהל מיסוי מקרקעין לא הביא לוועדה נתונים בכמה מקרים מדובר ובאילו סכומים. למיטב ידיעתי המדובר במקרים מועטים מאוד (הדומים למקרה דנן) ובסכומים זניחים מאוד לתקציב המדינה, זאת לעומת הנזק שעשוי להיגרם לאזרח הפשוט בשל תשלום מס שאינו אמת ואשר אצלו המדובר בסכום משמעותי אשר עשוי לכלות חלק נכבד מעמלו".
פרידמן ביקר את רשות המסים גם על כך "שהסתירה" הלכות קודמות המנוגדות לעמדתה. "הייתי מצפה מהמשיב שלפחות היה מביא בפני העורר ובפני בית המשפט כגילוי נאות את הפסיקות של וועדות הערר השונות (לרבות הערות האגב של בית המשפט העליון), לפיהן 'טעות בתום לב' מהווה 'סיבה מספקת' לתיקון שומה לפי סעיף 85 מעבר למגבלת 4 השנים, ויאמר וינמק מדוע דעתו שונה מפסיקות אלו של וועדות הערר השונות. יש בחוסר גילוי נאות זה כדי לגרום להטעיית ב"כ העורר ולהטעיית בית המשפט".
לבסוף כתב רו"ח פרידמן, כי "אין לי ספק כי במקרה דנן תשלום מס אמת גובר על סופיות השומה".
יו"ר הוועדה, השופטת סרוסי, לא הסכימה כאמור עם רו"ח פרימן, וקבעה - בדעת מיעוט - כי יש לדחות את הערר, וכי לא ניתן לראות באי-ידיעה סובייקטיבית כשלעצמה, מבלי שמתלווה לה דבר מה נוסף המצדיק אותה, משום "סיבה מספקת"; והיה זה מחובתו של ח' לברר את זכויותיו, ואם לא עשה כן במועד, אַל לו לבוא בטרוניה על כך עם מנהל רשות המסים.
האם מנהל מיסוי מקרקעין מוסמך בכלל להאריך מועד תיקון שומת מס הרכישה?
יצוין כי בימים אלו נדונה בביהמ"ש העליון השאלה האם מנהל מיסוי מקרקעין מוסמך בכלל להאריך את מועד תיקון שומת מס הרכישה, כפי שקבעו וועדות הערר.
זאת, במסגרת תיק בו ערערו בני-הזוג רייך לוועדת הערר על החלטת מנהל מיסוי מקרקעין ת"א לדחות בקשה מטעמם לתיקון שומת מס רכישה. המנהל הגיש לוועדה בקשה לדחות את הערר על הסף, לאור מגבלת הזמן הקבועה בסעיף 85 לחוק. ועדת הערר דחתה את בקשת הסילוק, תוך שנקבע (בדעת רוב), כי בניגוד לעמדת המנהל, הוראת סעיף 107 לחוק מאפשרת - בהתקיים "סיבה מספקת" לכך - להאריך את המועד הקבוע בסעיף 85 האמור. בעקבות דחיית בקשת הסילוק, הודיע מנהל מיסוי מקרקעין, כי הוא מבקש מן הוועדה לקבל את הערר מטעם בני-הזוג רייך.
המנהל הִבהיר, כי להחלטת הביניים ישנן השלכות רוחביות ממשיות וכי אינו יכול להשלים עמה וככל שבהמשך ההליך תקבע הוועדה שבנסיבות העניין לא הייתה הצדקה להארכת מועד, ותדחה את הערר מטעם זה - הוא לא יהיה זכאי לערער על פסק-הדין וממילא תיוותר החלטת הביניים על כנה. בנסיבות אלו ציין המנהל, כי אין מנוס מבחינתו לעתור לקבלת הערר, וזאת על-מנת שיוכל להגיש ערעור על החלטת הביניים.
בקשת מנהל מיסוי מקרקעין התקבלה, הערר התקבל במלואו ובהתאם להצהרתו הגיש מנהל מיסוי מקרקעין ערעור לבית-המשפט העליון נגד קביעות הוועדה בהחלטת הביניים. ביהמ"ש אמור להכריע כעת בשאלה האם בסמכותו של מנהל מיסוי מקרקעין להאריך את המועד לתיקון שומת מס רכישה.
עו"ד אורית קוך, ראש תחום מיסוי מקרקעין במשרד זיו שרון אמרה כי "חשוב מאד לשים לב למשמעות האמיתית של פסק הדין: כל השופטים, כולל כבוד השופטת סרוסי שהיתה בדעת מיעוט, היו בדעה שבמקרים חריגים ניתן לתקן שומה גם אחרי ארבע שנים. המחלוקת ביניהם היתה רק בשאלה האם המקרה הנדון הוא "מקרה חריג" שמצדיק סטיה מההתיישנות שנקבעה בחוק אבל לא היתה מחלוקת על עצם האפשרות לסטות מתקופת ההתיישנות האמורה. במדינה שבה הליכי תכנון אורכים שנים ארוכות, וכאשר בירוקרטיה גורמת לכך שחלק מעסקאות הנדל"ן מושלמות רק אחרי שנים רבות, ההתעקשות של רשות המיסים על התיישנות שומות תוך ארבע שנים פשוט מנותקת ממציאות החיים העסקית וגורמת לעיוותי מס".