האם הגיוני שקבוצת כדורגל בליגת העל לנשים תקבל מהרשות המקומית פחות מ-5% מהסכום שמקבלת קבוצת הגברים של הרשות? האם הגיוני ששחקנית כדורגל תקבל באופן קבוע את המגרש הפחות טוב של העירייה, זה עם הדשא ההרוס ועם חדרי ההלבשה המיושנים והאסלות השבורות, ולא תוכל לשחק באצטדיון היפהפה שקבוצת הגברים משחקת בו? התשובה לשתי השאלות הללו הן כמובן שאולי אין היגיון, אבל זו המציאות.
ובכל זאת, כספי ציבור וארנונה של התושבים לא יכולים להפלות מגדרית בשנת 2020. והאצטדיון העירוני, שבו הושקעו כספי התושבים והתושבות, לא הוגדר מעולם בעת בנייתו כ"אצטדיון עירוני לגברים בלבד".
המאבק של נשים לחיסול האפליה המגדרית המובנית שקיימת בספורט בישראל קיבל בימים האחרונים רוח גבית מבית המשפט העליון. יותר נכון משב רוח קל, כי הפערים התקציביים בין הסכומים שמזרימות הרשויות המקומיות והמדינה לספורט נשים לספורט גברים, הוא עדיין עצום.
החלטת בית המשפט העליון (השופטת דליה ברק ארז) דחתה את בקשת עיריית נתניה לעכב את ביצוע פסק הדין החוזי עד להכרעת המשפט בעליון בערעור, ובימים הקרובים העירייה תיאלץ להגדיל את הסכום שהיא מעבירה לקבוצת כדורגל הנשים המשחקת בליגת העל ל-568 אלף אלף שקל לעונת 2020/21, ובמקביל להפחית את התמיכה לקבוצת הגברים לכ-3.3 מיליון שקל.
נכון, עדיין מדובר בפער של 480%, אבל זהו שינוי משמעותי בהשוואה לנקודת הפתיחה התקציבית של העירייה - שהעמידה את פערי התמיכה בתקציב השנתי שלה על 172 אלף שקל לקבוצת הנשים מול 3.77 מיליון שקל למכבי נתניה גברים. כעת תוכל קבוצת הנשים לפתוח את עונת 2020/21.
אגב, עוד לפני החלטת בית המשפט העבירה עיריית נתניה לפני מספר שבועות החלטה שתשמר בפועל חלק מהפערים המקוריים, "בזכות" נזקי הקורונה: העירייה קבעה שקבוצת הגברים תוכל לשחק באצטדיון העירוני מבלי לשלם דמי שימוש, המוערכים במאות אלפי שקלים בשנה.
נאלצות לנדוד
היסטורית, ספורט הנשים בישראל נמצא בתת-תקצוב. גם אם נעזוב לרגע את שאלת הביצה והתרנגולת, השורה התחתונה של חוסר התקצוב היא היעדר בולט של ספורטאיות פעילות בישראל. מנתונים שהעביר משרד הספורט ל"גלובס" עולה כי מתוך 112 אלף ספורטאים תחרותיים בישראל, רק 24 אלף הן נשים - שיעור של 21.3% בלבד.
למה אין הרבה נשים בספורט? יש לא מעט הסברים סוציולוגיים, אבל קשה להיתלות בהם לאור העובדה שבמדינות מערב אירופה הפערים בעיסוק בספורט בין נשים לגברים לא גדולים כמו אצלנו. כך שנשארנו עם שאלת המתקנים והתקצוב.
לגבי מתקנים, באופן די גורף, נשים בארץ לעולם לא יקבלו את האצטדיון או היכל הספורט המרכזי של הרשות. הן ייאלצו לנדוד למגרשים צדדיים למשחקים, לעתים הן יישלחו לשחק על דשא סינטטי ולא על דשא רגיל. בחלק גדול מהמקרים, מצוקת המתקנים תיאלץ אותן גם לקבל את שעות האימון הפחות טובות של היום - מאחר ש"הבנים היו שם קודם" או כי "יותר הגיוני" לפי מערך השיקולים של הרשות, שהמאסות של הילדים והנערים שנמצאים בקבוצות הבנים יתאמנו בשעות אחר הצהרים הנוחות יותר.
"קבוצת בוגרות לעולם לא תתאמן על מגרש האימונים של הגברים, ולא תיהנה מהפסיליטיז של המתקנים הטובים, כמו חדרי עיסוי, חדר אוכל, חדר כושר משוכלל או מלתחות משודרגות", אומרת הילה קניסטר-בר-דוד, יו"ר מינהלת העל בענפי הכדור לנשים. "השחקניות ייאלצו לנדוד למגרשים הפחות טובים, כי אנחנו כאילו סוג ב', אנחנו הפרו-בונו".
ככל שיורדים כלפי מטה בגילאים, המצב מבחינת הנשים הולך ונהיה רע יותר. "נערות יידרשו להתחיל להתאמן בשמונה בערב", אומר עו"ד אורי כהנא ממשרד כבירי-נבו-קידר-בלום ושות', שייצג את קבוצת הנשים של מכבי נתניה בבית המשפט העליון. "איזו אימא תרצה לשלוח ילדה בת 13 לשחק כדורגל כשהאימונים מסתיימים מאוחר, והיא חוזרת הביתה בסביבות 23:00?".
מתקנים של 30 שנה
בכל הנוגע לשאלת התקצוב, אין בכלל מקום להשוואה. לאחרונה פנתה מינהלת העל בענפי הכדור לנשים, לשר התרבות והספורט חילי טרופר, והושגה הסכמה על הקמת ועדה מייעצת לשר בנושא ספורט הנשים בישראל. הוועדה אמורה לעסוק בפערי התמיכות בין גברים לנשים ברשויות המקומיות, ובפערי התקצוב בין נשים לגברים מצד המדינה.
איך נראים הפערים הללו? במסגרת התכתבות בין מינהלת הנשים למשרד הספורט הוכן מסמך המתאר את תקצוב המדינה לענפי הכדור, ולפיו הסכום שהעבירו המדינה והטוטו
ב-2019 לכדורגל וכדורסל גברים הסתכם בכ-110 מיליון שקל. אותם ענפים בספורט הנשים קיבלו סכום זעום של פחות מ-8 מיליון שקל ביחד.
חלק ממקור הכסף הוא ב"הסכמי שיווק" - סכום שמועבר מדי שנה על ידי הטוטו בכפוף לפרסום של הימורים במגרשים ובמדיות השונות. הטענה המרכזית היא שאין היגיון שהטוטו יוציא אפילו שקל אחד על ספורט נשים, מאחר שהציבור לא מתעניין בספורט נשים ומדובר בפרסום לא אפקטיבי.
גם אם נגיד שיש היגיון בטיעון הזה, מה לגבי סעיפים אחרים - למשל, עבור סעיף של "תמיכה בשחקן הישראלי" (תמורה כספית למי שישתף יותר שחקנים ישראלים) קיבלו בספורט הנשים 750 אלף שקל, לעומת 14.25 מיליון שקל שהוקצו לגברים. "בדיקה של הקריטריונים מלמדת שהמבחן מדיר לחלוטין את קבוצות ליגת העל לנשים מהאפשרות לקבל תמריץ כספי עבור דקות לשחקניות ישראליות. כנראה שמישהו החליט שלא צריך לחזק את מעמד השחקנית הישראלית", אומר עו"ד כהנא.
המספרים הללו לא כוללים את נזקי הקורונה - רשת הביטחון לספורט שאישר משרד האוצר לאחרונה, וכוללת 110 מיליון שקל, חולקה כולה לספורט גברים. החלוקה הייתה 75 מיליון שקל לליגת העל לגברים בכדורגל, ו-35 מיליון שקל לליגת הגברים בכדורסל.
סוגיית המתקנים מרחיבה באופן מעשי את הפערים בין ההשקעה בספורט גברים לנשים. מאחר שהכסף שזורם מקרן המתקנים לאצטדיוני הכדורגל ולאולמות הכדורסל היקרים משמש בסופו של דבר כמעט באופן מוחלט רק את קבוצות הגברים. התזוזה של הגברים למתקנים החדשים משחררת לנשים את המתקנים שבעבר היו חדשים ואיכותיים, אבל כעבור 20 או 30 שנה כבר נראים אחרת לגמרי.
"הגיע הזמן שיתייחסו לספורט הנשים ברצינות, אנחנו 50% מהאוכלוסייה. אנחנו רוצים לדרבן נשים לצאת למגרשים", אומרת קניסטר-בר-דוד. "אני מעריכה שעם שר הספורט החדש, שמראה נכונות לשינוי, לפתיחות ולמודרניזציה בספורט הנשים, דברים ישתנו. עד היום לא התייחסו אלינו כמו שמתייחסים לספורט הגברים.
"אנחנו נילחם בקירות הכי גבוהים, כדי שספורט הנשים יקבל את ההתייחסות המתאימה מהמדינה, מהטוטו, מהרשויות, ומכל הגורמים שמעבירים תקציבים. יש פה פעילות כדורגל, כדורסל, כדורעף, כדורשת, מאמנט וענפים נוספים עם תחרות ומשחקים מדהימים - אז תנו לנו להיות על המגרש, נשים צריכות להיות על המגרש, תרתי משמע.
"ואגב, בעניין עיריית נתניה, אני מצפה מעירייה שיש בה ראש עיר אישה, שהיא תהיה הפרטנרית הכי טובה לנשים, שתהיה לה הראייה הנכונה של נשים כדי לקדם נשים".
האם דברים משתנים? חלק מראשי הרשויות כבר מבינים שאי אפשר להתנהל באופן הזה. בעיריית קריית אונו החליטו להקים אולם ספורט שמיועד קודם כל לטובת פעילות לספורט נשים. "זה לאט לאט מחלחל", אומרת קניסטר-בר-דוד. "אנחנו לא מצפות לקבל סכום שווה, כי בכל זאת ישראל זו מדינת כדורגל, אבל אנחנו דורשות לקבל את החלק שמגיע לנו".
מעיריית נתניה נמסר בתגובה: "בית המשפט המחוזי לא קבע כי מדובר באפליה מגדרית, וכזו אכן לא הייתה. הסכום שנקבע כי יעבור לקבוצת כדורגל הנשים, בנוסף לסכום התמיכה שאושרה מלכתחילה, הינו בסך כ-430 אלף שקל. אנו סבורים כי בית המשפט המחוזי בהחלטתו התערב בשיקול הדעת המסור למועצת העירייה, ועקב כך הוגש ערעור לבית המשפט העליון. הערעור טרם נדון.
"הבקשה לעיכוב ביצוע הוגשה מאחר שעלה חשש שככל שיועברו הסכומים טרם ההכרעה בערעור, לא יהיה בידי קבוצת כדורגל הנשים להחזירו, ככל שתזכה העירייה בערעורה. חשש זה נותר בעינו לאור החלטת בית המשפט שלא לעכב ביצוע פסק הדין, והודעת קבוצת הנשים כי בכוונתה להשתמש בכספים אלה לפתיחת הליגה".
