בניין רשות המסים בירושלים / צילום: איל יצהר
יעקב פאר, שלא אהב (בלשון המעטה) את שומות המס שרשות המסים הוציאה לו, ערער לבית המשפט על השומות ובדרך טען טענות סותרות בנוגע למקצוע שלו בשני ערעורי המס שהגיש - האחד מול מע"מ והשני מול מס הכנסה - הכול כדי להפחית את המס שבו יחויב. מולו, באותם ערעורים בדיוק, החליטו גם נציגי רשות המסים לטעון טענות סותרות לגבי המקצוע של פאר, אך הם עשו זאת כדי להגדיל את המס שהוא ישלם.
בשלב מסוים פאר "התחרט" ואיחד את הטיעונים שלו, כך שלא היו בהם סתירות. רשות המסים לא עשתה אותו הדבר, ונותרה עם שתי גרסאות שונות לאותה אמת עובדתית בנוגע למקצוע של פאר.
למי מותר לטעון דבר והיפוכו בבית המשפט - לנישום או לרשות המסים? בעוד בית המשפט המחוזי ביקר בחריפות את רשות המסים על התנהלותה וקבע כי יעקב פאר ישלם את המס הנמוך יותר כפי שדרש - בית המשפט העליון דווקא גיבה את רשות המסים וביקר את פאר על התרגיל שניסה לעשות למדינה.
בפסק דין שניתן בשבוע שעבר בעניינו של פאר קובע בית המשפט העליון כי "הלכה מושרשת וידועה היא שבעל דין מנוע מלטעון טענות עובדתיות סותרות בהליכים שונים, המתנהלים לפני ערכאות או רשויות שונות - ובכללן רשויות המס".
עוד נקבע בפסק הדין כי "בכל הנוגע להליכים לפני רשויות המס, קיים חשש לא מבוטל כי פרקטיקה כזו תֵעשה שכיחה", וכי "אין זה רצוי שמן הצד האחד יוכלו נישומים לנסות ולהקטין את חבותם במס באמצעות הצגת מצג עובדתי שקרי לפני פקידי המס; ומצד שני, לאחר שנחשפו בקלונם-בשִקרם, יוכלו לפנות לבית המשפט ולתקן גרסתם. משמעות הדבר היא שהסיכון לשאת במלוא עלות השקר - יקטן; התמריץ לשקר - יגדל; והיכולת לגבות מס אמת - תקטן בהתאם".
פסק הדין המגבה את רשות המסים (חלקית. ונסביר בהמשך) ניתן בערעור שהגישה הרשות על הכרעת שופטת בית המשפט המחוזי בחיפה, אורית וינשטיין, במסגרתו מתחה השופטת ביקורת חריפה על התנהלות הרשות, קבעה כי "לא ניתן לקבל התנהלות לפיה רשות שלטונית - רשות המסים על אגפיה השונים - אינה אומרת את דברה בקול אחד, אחיד וקוהרנטי" ולבסוף גם ביטלה את השומות שרשות המסים הוציאה לנישום מעל לעשור קודם לכן.
המחלוקת בין פאר לרשות המסים סבבה סביב השאלה האם פאר הוא "סוחר מתכות" או רק "מתווך במתכות". משמעות ההכרעה היא חיובי מס הכנסה ומע"מ שונים בתכלית עבור כל אחד מהמקצועות.
הסיפור החל בשומות שיצאו ליעקב פאר בשנים 2004 עד 2009, במסגרתן נקבע כי פאר הוא "סוחר מתכות". פקיד שומה חיפה פסל לפאר את ספרי העסק וקבע כי פאר ניכה הוצאות לפי חשבוניות פיקטיביות, וכן כי שומות שהגיש לפקיד השומה חיפה לוקות בחוסר סבירות עסקית, כאשר הרווח הגולמי בענף המסחר במתכות הוא 20%-22%, בעוד פאר דיווח על רווח גולמי של שליש אחוז ופחות לאורך השנים ו-5% בשנה אחת.
במקביל התנהל מול פאר הליך משפטי בפני השופט רון סוקול בנוגע לשומת תשומות שהוצאו לו לשנים 2004-2005. בפסק הדין שניתן נגד פאר נקבע, כי הוא לא קנה ולא מכר את מתכות, אלא היה רק גורם "מתווך". בעקבות פסק הדין פנה פאר למנהל מע"מ חיפה וביקש את תיקון מחזור עסקאותיו כך שיועמד על מחזור עסקאות התיווך בלבד - אך פנייתו זו נדחתה.
שני הנושאים הללו - מחלוקת מס ההכנסה ומחלוקת המע"מ - הגיעו אל שולחנה של השופטת וינשטיין לאחר שפאר, באמצעות עו"ד רועי פלר ממשרד ירון-אלדר, פלר, שורץ ושות', ועו"ד זיו אור, הגיש ערעור על החלטות רשות המסים.
השופטת וינשטיין מתחה ביקורת חריפה נגד התנהלות הצדדים, אך בשלב מסוים מיקדה את הביקורת נגד רשות המסים בלבד. השופטת ציינה כי הגם שנמתחה על-ידה ביקורת גם על פאר בעניין הסתירה בין טענותיו בהליכים השונים, לאחר מתן פסק הדין בערעור מס התשומות התיישר פאר עם הקביעות העובדתיות שנקבעו על-ידי השופט סוקול, וטענותיו בערעורים בפניה היו, בסופו של יום, בהתאמה למסד העובדתי שנקבע בפסק הדין בערעור מס התשומות .
מנגד, רשות המסים בחרה להמשיך לדבר בשני קולות - "ועל כך יש להצר עד מאוד", כתבה השופטת. "לא יעלה על הדעת כי רשות שלטונית כרשות המסים לא תכבד פסקי דין והחלטות של בית המשפט, לא תיישם את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין בערעור מס התשומות ולא תתאים את טיעוניה למצב הדברים שנקבע בפסק הדין הנ"ל. מצב דברים זה הדעת אינה סובלת".
לאורך פסק הדין גוללה השופטת את התנהלותה הקלוקלת של הרשות לתפיסתה, ולבסוף דחתה אחת-אחת את טענות רשות המסים נגד פאר. בין היתר דחתה השופטת את טענת רשות המסים כי מתן היתר לפאר לתקן את דיווחי עסקאותיו בהתאם לפסיקת השופט סוקול בערעור מס התשומות תפגע בהרתעה של הרשות ובשלטון החוק, וכי בנסיבות הנדונות עדיף שלא לתת לחוטא לצאת נשכר, ויש לתת לשיקולי תקנת הציבור לגבור על השיקול של גביית "מס אמת".
לאור גישתה, השופטת קבעה כי דין ערעורי מס ההכנסה שהגיש פאר בנוגע לשומות "חוסר הסבירות העסקית" שהוצאו לו לשנים 2005-2011 - להתקבל; וכך גם התקבל ערעור המע"מ שלו, לתקן את דיווחי עסקאותיו לשנים 2004-2005. בנוסף הטילה השופטת על רשות המסים הוצאות משפט ושכר-טרחת עורכי דין לטובת פאר בסך 35 אלף שקל - סכום שהתווסף להוצאות בהיקף 40 אלף שקל שכבר הטילה השופטת על הרשות לאורך ההליכים בתיק. בהמשך אף קיבלה וינשטיין באופן נדיר בקשה לביזיון בית המשפט שהגיש פאר נגד רשות המסים, לאחר שלא קיימה את פסק הדין נגדה.
"התנהלות בחוסר תום-לב"
רשות המסים ערערה על כל הקביעות הללו לבית המשפט העליון - גם על קביעות המס וגם על ההחלטות לחייב אותה בהוצאות, ובית המשפט קיבל חלקית א הערעור.
פסק הדין שניתן בערעור מצטרף לסטטיסטיקה לפיה רשות המסים היא המנצחת הגדולה בבית המשפט העליון (על-פי מחקר שפורסם ב"גלובס", היא זוכה במעל 90% מערעורי המס שהיא מגישה).
בפסק הדין ציין השופט נעם סולברג, בהסכמת הנשיאה אסתר חיות והשופט ג'ורג' קרא, כי התנהלותו של פאר אינה מקובלת. "בתחילה דיווח פאר כי הוא עצמו רכש את המתכות, וכי הוא עצמו מכרן. כך טען פאר בנחרצות גם לפני בית המשפט בערעור מס התשומות. משכך, טען, הוא מושתק מלהציג גרסה עובדתית אחרת ואינו רשאי לשנות טעמו וטענתו ולטעון כעת כי תיווך בעסקאות בין שתי החברות. כך על דרך הכלל, כך בוודאי כשהדבר נעשה לאחר שנמצא כי גרסתו העובדתית הראשונית לא הייתה אמת. הלכה למעשה, בפסק הדין בערעור מס התשומות נמצא פאר חוטא, וכעת במסגרת ערעוריו דנן הוא מבקש לצאת נשכר. מדובר בהתנהלות בחוסר תום-לב, המבקשת לנצל לרעה את ההליך השיפוטי".
השופט התייחס גם לטענה שכשם שפאר מושתק מלטעון כי לא סחר במתכות - כך מושתקת המדינה מלטעון כי סחר בהן, לאחר שטענה לפני בית המשפט בערעור מס התשומות כי הוא שימש כאיש ביניים בלבד - ובחר להכשיר את התנהלות רשות המסים. בניגוד לעמדת המחוזי שביקר את רשות המסים, לגישת העליון אין כל קושי בטענות הרשות, כיוון שהיא פשוט התאימה את עצמה "לשקר" של הנישום. "כתוצאה מכך שבעל הדין כבול לגרסתו העובדתית הראשונית, מיניה וביה נחסמת דרכו מביסוס תביעתו על גרסתו העובדתית החדשה, שלה הוא טוען בדיעבד, גם אם זו היא אמת לאמיתה. מכאן שאין קושי בעמדת המדינה כי יש לחייב את פאר במס עסקאות בגין דיווחיו על מתכות שמכר, הגם שנקבע כי מבחינה עובדתית עסקאות כאמור לא התבצעו", נקבע.
בהקשר זה, קבע השופט סולברג, אין בגרסת רשות המסים משום הודאה בכך שפאר לא רכש ולא מכר מתכות, אלא המדינה ציינה במפורש כי הציעה למסות את פאר כ"מתווך", "לפנים משורת דין", "משיקולי גבייה גרידא", וכל זאת חרף הצהרותיו כי רכש ומכר מתכות. כמו כן, צוין, משסירב פאר להצעתה, עמדה המדינה על כך שיש לגבות את מס העסקאות במלואו, על-פי דיווחיו של פאר. "הדברים מדברים בעד עצמם. המדינה עמדה על כך שלעניין מס העסקאות יש למסות את פאר כ'סוחר' בגין הצהרותיו שלו, אף אם אלה לא היו נכונות מבחינה עובדתית", קבע השופט.
לכן, קבע סולברג, "משדיווח פאר תחילה כי יש לחייבו במס ערך מוסף על עסקאות שביצע כסוחר - הרי שכסוחר ימוסה. שינוי גרסתו העובדתית במסגרת ערעור מס העסקאות איננו ראוי, האמת נעדרת, ונוכח תכליתם של דיני המס - אין להסכים לגרסה החדשה".
קביעה זו הובילה לקבלת ערעור המס שהגישה רשות המסים בנוגע לחיובו של פאר במע"מ.
עם זאת, השופט סולברג דחה את הערעורים שהגישה רשות המסים בנוגע למס ההכנסה. נקבע כי החלטת השופטת וינשטיין נסמכה על בדיקות עובדתיות של הכנסותיו של פאר, ואין להתערב בקביעות אלה.
בנוסף, העליון לא ביטל את חיוב רשות המסים בהוצאות כבדות לטובתו של פאר לאור התנהלותה הקלוקלת של רשות המסים בתיק. השופט סולברג ציין כי "החלטות הביניים אינן חפות מקשיים, העניין התנהל קצת 'על העוקם' (בשפת העם), וגם ניכרת 'תרומתו' של פאר, בהתנהלותו המכבידה", אך קבע כי "חרף הקשיים האמורים; בהתחשב באופן התנהלותה של המדינה; ובהינתן שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהחלטות הערכאה הדיונית בנוגע לפסיקת הוצאות".