יש ספורט נשים בישראל, והגיע הזמן שנפנים את זה
מעל 51% מהחברה הישראלית הינן נשים. נשים במדינת ישראל 2020 נמצאות בכל מקום - בצמתי ההכרעה, בהנהלות, מסביב לשולחנות הדירקטוריונים ולמרות מה שחלק אולי חושבים - גם במגרשי הספורט. אך עדיין, בעשורים האחרונים אנו עדים להתייחסות פחות מכבדת, מעריכה ומחשיבה ולעיתים משפילה לספורט הנשים במדינת ישראל.
כאחת מהמובילות והאמונות על הקידום הלאומי של הספורט הנשים בישראל, אני חייבת להודות שאני מאוכזבת, מופתעת וכועסת מהיכולת, או שמא - היעדר היכולת, לקבל החלטות מושכלות, מגובות נתונים בכל נושא החזרת הספורט הנשים לפעילות.
כל עוד לא נתקדם ונפנים במהרה כי אין הבדלים בין הספורט הנשים לזה הגברים, כך נישאר מאחור ונראה את שאר מדינות העולם מתרחקות עוד ועוד.
שם, בחו"ל - נבחרות הנשים בענפי הכדורגל והכדורסל פורחות ושוברות שיאי צפייה ועניין. רק בישראל, מקבלי ההחלטות וחלק מראשי ההתאחדויות ואיגודים סבורים כי ענפים אלה הם נחלת הגברים בלבד. לכך לא נסכים עוד.
ספורט אינו מסתיים רק בזיעה, חיטוב או הורדת משקל. הוא עולם ומלואו. הוא מקנה ערכים של ניצחון והתגברות על מכשולים, מצוינות, מנהיגות, הישגיות, קבוצתיות ועוד אינספור ערכים חיוביים.
האם הגיוני שנמנע ערכים אלו ממאות אלפי נשים צעירות ברחבי המדינה? האם יש גבר או אישה שסבורים כי נשים צעירות לא ראויות לערכים אלו? כל עוד לא נקנה להן ערכים אלה, נשים ימשיכו להיות אזרחיות סוג ב'. גם לכך לא נסכים עוד.
התקופה הנוכחית היא בלתי רגילה ומאתגרת את כל מה שידענו והכרנו עד כה.
נגיף הקורונה שיבש תוכניות לאומיות ובינלאומיות שתוכננו כמו האולימפיאדה, תחרויות אירופה ואליפויות עולם בענפים השונים. ההתמודדות דורשת הסתגלות ושמירה על הנחיות חדשות כמו שמירת מרחק והיעדר מגע פיזי. אך כל החלטה שמתקבל חייבת להיות שוויונית, גם אם הנתונים אינם שווים ויש לבחון כל ענף באופן שוויוני, ללא קשר למין המשתתף.
נגיף הקורונה חשף למעשה את מה שחלקנו כבר ידענו לצערנו, ספורט הנשים מופלה בכל צעד ובכל שעל. הן מבחינה תקציבית ולבטח מבחינה שיווקית. רק בשבוע שעבר שמענו על נבחרת הנשים בכדורגל (כן, כן. יש כזאת. מקבילה לנבחרת של ערן זהבי שמציפה את תקשורת הספורט ימים לפני ואחרי משחק).
שלמרות שיצאה למשחק חוץ בדנמרק במסגרת מוקדמות היורו עם חצי הרכב, הצליחה לחזור עם ניצחון. למה חצי הרכב? כי מספר ימים לפני כן, חסכו עליהן בתקציב ושלחו אותן למשחק בגיאורגיה בטיסות מסחריות עם קונקשנים ארוכים.
6 שחקניות נדבקו כתוצאה מהביזיון הזה. זוהי למעשה נקודת ההתחלה והסוף - חלוקה לא שיוונית של כספי מדינה לגברים ונשים.
שאלות נוספות שעולות נוגעות לעניין קבלת ההחלטות אודות הספורט באופן כללי. אני ושאר העוסקים בתחום הספורט שואלים עצמנו למה בריכות השחייה סגורות אך הסופרים פתוחים, למה אסור לאמן באוויר הפתוח 10 מתאמנים/ות אך לקוסמטיקאית אפשר ללכת. האם לא ברור למקבלי ההחלטות שספורט לא מביא למחלות אלא דווקא מבריא את הגוף והנפש? הרי הם בכל ההחלטות מציינים הם את דאגתם לבריאות האוכלוסייה. האם הכל סובב סביב התקהלות ו/או אוכל?
אני קוראת מכאן למדינה לבחון כל החלטה באופן שוויוני ומאחד כדי למנוע המשך פגיעה ברצון ובמוטיבציה של אותן ספורטאיות: ילדות, נערות ונשים נערות ונשים, מעוררות השראה ואמיצות אשר על אף מגוון המכשולים והאתגרים, אינן מוותרות, אינן נכנעות וממשיכות להילחם, כפי שהן נלחמות עד הזיעה האחרונה במגרשי הספורט בענפים השונים.
החודש אנו מציינים את יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים. אני קוראת מכאן לנשות ישראל - אל תתנו לאף אחד לפגוע בכן, אל תתנו לאף אחד להגיד לכן שאתן לא מספיק טובות, אל תתנו לאף אחד למנוע מכן את מה שאתן ראויות לו.
כולנו חזקות ביחד!
הכותבת היא מ"מ מנהלת אתנה, המרכז לקידום ספורט הנשים בישראל במכון וינגייט
