ראש הממשלה בנימין נתניהו / צילום: אורן בן חקון, פול
הכלכלה הישראלית נמצאת על סיפו של משבר חמור שאין כבר דרך להכחיש. המספרים הגואים של האבטלה, אחוז העסקים שכבר נסגרו ושעוד צפוי להיסגר, מדיניות דחיית ההלוואות של בנק ישראל, חוסר האמון ההולך וגובר של המגזר העסקי במקבלי ההחלטות, ועוד כהנה וכהנה צעדים ואירועים שמשפיעים על הכאן ועכשיו של המצב הכלכלי של הישראלים, חמורים ומדאיגים.
האירועים האקטואליים מדאיגים, אבל הם חצי מהתמונה הכוללת. חצי מהתמונה גרועה מעיוורון מוחלט. היעדר הסתכלות ארוכת-טווח (ותקציב דו-שנתי אינו הסתכלות ארוכת-טווח) היא פספוס הזדמנות למנף את המשבר להשקעה בתשתיות, בחינוך, במערכת הבריאות, כלומר במערכות שמנהלות את חיינו.
משבר הקורונה, בניגוד לכל משבר כלכלי אחר בעשרות השנים האחרונות, מחייב משרדי אוצר וכלכלנים בכירים ברחבי העולם המתמודדים בימים אלו עם בעיות דומות, לחשוב על פתרונות מרחיקי לכת שבעבר היו עבורם סדין אדום.
כך הפך בנימין נתניהו, שר האוצר שהטיף כל הקריירה הפוליטית שלו, למדיניות של ריסון תקציבי ושמירה על מסגרת התקציב, למי שמקדם וטוען בקולו, שזה הזמן "לשפוך כסף על המשק". המגמה הזו, אינה שמורה לנתניהו בלבד, ומנהיגים כמותו נוהגים כך ברחבי העולם.
הקורונה גורמת לכולם לחשב מסלול מחדש ולפתוח את הברזים התקציביים. זאת רוח התקופה והיא תלווה אותנו עוד חודשים ארוכים. בישראל, שסובלת עוד לפני הקורונה, מייבושן של מערכות ציבוריות רבות, הסכומים הם מעטים מדי וחלוקתם אינה מנוהלת באופן שמתאים לאתגר.
הקורונה מחייבת לעבוד במספר ערוצים במקביל
הקורונה אינה מגפה ליניארית, והיא מחייבת את מקבלי ההחלטות לעבוד כל הזמן במספר ערוצים במקביל, בטווח זמן קצר ובמחשבה לטווח זמן ארוך, ותוך מרחב קטן מאוד לטעויות שתכנון נכון ושיתוף פעולה עם כלל הגורמים הרלוונטיים במשק יכול למנוע.
במחקר שערכנו ב"מאקרו-המרכז לכלכלה מדינית" ניסחנו שורה של פתרונות שהממשלה יכולה להוציא לפועל והיא תזכה לתמיכה רחבה מארגוני המעסיקים ואיגודי העובדים כאחד.
פריון העבודה בישראל, מהנמוכים במדינות ה-OECD יכול באמצעות השקעה רחבה, שלא הייתה נעשית בקלות בימי שגרה, לצמוח בתוך כמה שנים באחוזים ניכרים שיחזירו את ישראל למסלול של צמיחה.
השקעות בהון האנושי והפיזי להגברת פריון העבודה הם כלי שהוכיח את עצמו בעבר במדינות אחרות שאנחנו רוצים להידמות להן כמו צרפת וגרמניה, ואת פירותיהן נוכל לקצור בטווח זמן קצר יחסית.
המעבר לעבודה מהבית גם בענפים יצרניים והאוטומציה של תהליכים רבים מביאה לביטולן של משרות רבות ויצירתן של אחרות, שינויים כאלו מחייבים את בנייתן של תוכניות הכשרה מקצועיות, בתיאום ובעבודה משותפת עם המעסיקים, ובאופן שיותאם לצורכיהם.
שיתוף פעולה בין כלל הגורמים תביא לניצול מקסימלי של המשאבים שיוקדשו לכך ועל כן היא חשובה. השקעה מיידית בתמיכה ישירה בעצמאים חשובה במיוחד. היא אומנם פתרון לטווח הקצר, אך למעשה היא מעניקה רשת ביטחון לכמה חודשים, שתאפשר למעסיקים "להישאר בחיים", בתקווה שיוכלו לחזור ולהעסיק עובדים כשהרעה תחלוף.
אם לא תהיה תמיכה ישירה כזאת, בתקציב של 2.5 מיליארד שקל (דמי אבטלה, סבסוד ימי הבידוד, מענקי הוצאות קבועות וכיו"ב), יהיה קשה כפליים להחזיר אותם למסלול.
לבד מכך, השקעה משמעותית בהגברת פריון העבודה, יכולה לתת לישראל נקודות של ממש בקרב סוכנויות הדירוג, שמטרידות בימים האלו את בנק ישראל ומשרד האוצר. פתרונות ארוכי-טווח, שמטרתם לפתור סוגיות ליבה שהיוו נטל על המשק גם בימים שלפני המשבר, נראים טוב יותר מפתרונות ששולפים מהמותן.
השקעה של 35 מיליארד שקל בעולם התעסוקה, בפיתוח וקידום הכשרות מקצועיות בענפים תעשייתיים, בחקלאות, ברפואה ובהייטק, יכולה לתת תקווה למיליון עובדים שמטה לחמם נשבר, ולשפר את נתוני המאקרו של ישראל כשהעולם כולו ייצא מהמשבר.
הישארות מאחורי המדינות שכבר החליטו לעשות כך, תעמיק את המשבר בכלכלה הישראלית ותיקח אותה שנים רבות אחורה. זה חשוב לדעת "לשפוך כסף", אבל לא פחות חשוב זה לדעת איך ולאן, אחרת מטרת העל של שיקום הכלכלה הישראלית לימים שאחרי, יהפוך למשימה בלתי אפשרית עבור הדורות הבאים.
כל זה חשוב, אך לא די בכך. "לשפוך כסף" על המשק לא יעזור, אם לא נשתף פעולה ביצירת ערוצי זרימה נכונים לכסף הציבורי ששייך לכולנו. הפתרון החשוב ביותר למצב הקיים הוא שיתוף הפעולה בין כלל הגורמים במשק, ויצירת מכנה משותף רחב של הסכמה על הכיוון שאליו הולכים. משבר הקורונה מחייב חשיבה משותפת והירתמות של כולם, אחרת המשאבים הרבים ירדו לטמיון.
הכותב הוא מנכ"ל מרכז מאקרו לכלכלה מדינית