עדי גרינבלט, בעלת העסק "תלתן" / צילום: שירי וגנר
עדי גרינבלט, 31, למדה אופנה בשנקר, הקדישה את פרויקט הגמר שלה לאופנת גברים, נסעה לעשות סטאז' במרקס אנד ספנסר בלונדון, עבדה כמעצבת בסקץ' של יוסי קצב וב-TNT, ואחרי כל המסע הזה החליטה לצאת לדרך עצמאית - עסק לעיצוב שמלות כלה ושמלות ערב.
"למה כלות? כי זה דבר מאוד מרגש, גם בשבילי", היא אומרת. "זה התחיל מזה שחברה טובה התחתנה ורצתה שאעצב לה שמלה, ואז עוד חברה ביקשה, ואז האימא של הכלה, והכול התגלגל. רשמית, העסק קיים מ-2019. הדברים התחילו לתפוס צורה, הזמנות נכנסות וכלות באות, ואז הגיעה הקורונה הכול נקטע.
"נשארתי עם בדים שקניתי, תשלומים לשכירות, ואני גם צריכה להכניס כסף הביתה. די מהר הבנתי שהקורונה תישאר איתנו להרבה זמן, ושגם אם יהיה חיסון, לא נחזור למה שהיה. יהיו פחות אירועים גדולים. מאוד אהבתי את העסק שהקמתי, אז היה לי קשה להגיד שאני סוגרת. זו הייתה כאפה רצינית. חשבתי 'מה אני עושה עכשיו, איך אני מביאה כסף הביתה, איך אני מראה את הפרצוף שלי'. אבל אני אדם אופטימי".
החלטת להקים מותג חדש.
"בסגר הראשון הייתי בבידוד שבועיים בחדר סגור, והיה לי הרבה זמן לחשוב. אני מציירת המון, תמיד אהבתי כל מה שקשור ברקמה, וכולם שאלו אותי למה אני לא מכינה דברים מיוחדים לילדים שלי. בבידוד פתאום היה לי זמן, אז הכנתי להם, צילמתי את זה והעליתי לרשתות חברתיות. די מהר קיבלתי תגובות ובקשות בנוסח 'תעשי לי גם', והבנתי שיש פה משהו שאנשים מוכנים לשלם עליו.
"ניצלתי את זמן הסגר כדי ללכת לסטודיו שלי, ולעבוד שם לבד. באמצע מרץ השקתי את העסק. כל הבדים מגיעים מספקים בארץ, וגם השתמשתי בחלק מבדי השמלות שנשארו לי.
"אגב, בגלל כל הביטולים והדחיות של מועדי החתונות, היו זוגות שנפרדו במהלך הקורונה, אז יש אצלי שמלות חדשות שלא נלבשו בכלל. לכן אני מציעה את כל השמלות שנשארו לתרומה - לכלות נזקקות או לנפגעות קורונה אחרות. אם אני יכולה לעזור לכלות שאין להן אירוע, מבחינתי זה הופך את סגירת העסק לטיפה פחות עצובה".
קיבלת משהו מהמדינה?
"מה שהמדינה נתנה זה בדיחה, ועוד צריך להחזיר את זה. אין עם מי לדבר, אין מענה בשום מקום. תורים וסיסמאות אין סופיות. זה עצוב. אני גאה בעצמי שאני יזמית, והצלחתי להשאיר את הראש מעל הקרקע. אם לא הייתי עושה את מה שעשיתי, אני לא יודעת מה היה קורה. אבל איפה המדינה? יש אנשים שממש קורסים.
"בגלל שיש לי שני ילדים קטנים בבית, בני שנתיים וארבע, לא יכולתי להישבר. הילדים מביאים לי הרבה שמחה, וזה הרים אותי. אני לא נופלת למקומות הרעים".
וכשהגיע הסגר השני?
"מכרתי בשתי חנויות בתל אביב והלך מדהים, ואז נכנסנו לסגר השני, ושוב הכול נעצר. כרגע אני מוכרת רק באתר האינטרנט שלי. מה שתופס שם תאוצה זה כל פריטי התינוקות - כריות, שמיכות ובגדים. כל פריט כזה נעשה בעבודת יד, שלוקחת לי בין שלוש לחמש שעות. בקרוב אני צריכה להתחיל לחפש עוד רוקמות, כי העסק מתחיל לגדול.
"רמת ההכנסות לא מתקרבת למה שהיה לי קודם. זה פתאום לקנות חומרים חדשים, שונים מאלה של הכלות, וגם להתנהל כעסק חדש שקם מכלום, מאפס. מאיפה מכירים אותי? רק מפרסום באינסטגרם. לרשתות החברתיות יש כוח מטורף, אבל לוקח זמן לגדול, ולהגיע לכמה שיותר אימהות.
"אני עדיין לא בטוחה שזה יגיע לאן שאני רוצה. אני עדיין עם חששות האם אצליח להגיע לכמה שיותר אימהות בכל העולם, ולייצר משהו אמנותי ועל-זמני. אבל אני לא אחזור לשמלות כלה. אני פול פאואר בבייבי החדש".
עצמאים, בעלי עסקים קטנים ושכירים בעלי שליטה - אנחנו רוצים לשמוע אתכם. להשתתפות במדור אפשר לפנות למייל i-can-help@globes.co.il