אולם ריק בקאמרי. "ביום אחד הכול נמחק טוטאלית" / צילום: כדיה לוי
כבר תשעה חודשים שהוא בבית, מחכה שמשהו משתנה, מסתכל על חשבון הבנק מתרוקן. "כל העבודה שלי מתבססת על מופעים. ענף התרבות בקיפאון, הקייטרינג סגור, אפס עבודה, הכול נעול וסגור. זה גורם לי לוותר על העסקים, ואלה החיים שלי. אני חי את האירועים האלו, את האנרגיה, אני אוהב את זה כל כך. אני אובד עצות.
"יש דברים שבשליטתך בחיים, וזה ממש לא. לאנשים בענף שלנו, שתלויים בעולם התרבות, יש חוסר תקווה. חלק מהם הפכו לשליחים, חלק למנקי בניין. מנסים להתקיים", אומר מיכאל חלפון, הזכיין של גני יהושע והבעלים של לוטוס, קייטרינג למופעים ואירועים.
חלפון מחזיק בלוקיישנים מרכזיים בתחום המופעים, לאחר שלאורך שנים בנה את העסק שהוא נהנה כל כך לקום אליו בבוקר. בגיל 40, הקריסה של עולם התרבות מוכה סגרי הקורונה, מובילה אותו לחשוב מחדש על הכול. "אני מחפש עיסוק אחר בחיים. העסקים שלי מתבססים על עונת המופעים ועל האירועים הגדולים בישראל. כשאין לי את ההכנסות האלו, אין לי ברירה. אני חושב ללמוד הנדסת בנייה.
"אתה בונה את עצמך, מייצר קשרים, זה הופך לכל החיים שלך, ופתאום הכול מתמוטט כמו ברעידת אדמה. הביטחון הפנימי שלך מתערער, פתאום אתה חסר בסיס. אני בבית, מחפש את עצמי, מנסה למצוא נתיב חדש שייתן לי ביטחון. יש לי שני ילדים, והדרך שלי להסתדר בינתיים היא הלוואות, ובסכום גבוה מאוד, של מאות אלפים. יש לי חוזים עם גופיים פרטיים שאומרים לי: 'זה המצב, גם אנחנו נפגענו'".
חלפון איננו זמר או שחקן. בתום המופע, הוא נותר בצד הקהל, מוחא כפיים ומתרגש. אך כל פרנסתו תלויה בקיומו של ענף התרבות, כמו עוד רבים אחרים שעל עסקיהם ירד המסך. זה האקוסיסטם של כלכלת התרבות - תאורנים, אנשי פרסום, אנשי במות וקייטרינג, כוריאוגרפים, אנשי תפאורה, אנשי סאונד, צלמים, משרדי כרטיסים ועוד שורה ארוכה של אנשים שהתפרנסו לאורך שנים מתרבות כחול לבן.
עד כמה משמעותי עולם התרבות לכלכלה שלנו? לפי BDO, בשנת 2019 עמדה ההוצאה הלאומית על תרבות, בידור וספורט על 66.8 מיליארד שקל והיוותה כ-4.7% מהתוצר הלאומי הגולמי. 82% מההוצאה על תרבות הגיעו ממימון עצמי של משקי הבית, 12% במימון הרשויות המקומיות ו-6% במימון ממשלתי.
לפני משבר הקורונה הועסקו בענף התרבות והספורט בממוצע 80 אלף בני אדם במשרות שכיר, ובתקופת המשבר אבדו 26 אלף משרות ישירות - 30% מהיקף המועסקים. במונחים כלכליים, ירידה של 30% בפעילות הכלכלית בתחום התרבות, הבידור והספורט בישראל מביאה לירידה של כ-20 מיליארד שקל בתוצר הלאומי בשנה.
הרוב הדומם נפגע
גלי ההדף של הפגיעה מגיעים רחוק יותר. על פי מחקרים בעולם, כל משרה ישירה בתחום התרבות והספורט מייצרת עוד 1.65 משרות נוספות של ספקים, נותנים שירותים ושירותים תומכים בתחום התרבות. לכן, בראייה כוללת, לפי BDO, בזמן שענף התרבות מייצר 200 אלף משרות עקיפות בימי שגרה, משבר הקורונה בתחום התרבות הביא לאובדן של כ-70 אלף משרות בישראל. כלומר, מרבית המשרות שאבדו הן משרות עקיפות בעסקים הסובבים את ענף התרבות.
חן הרצוג, כלכלן ראשי ושותף בפירמת הייעוץ BDO , מסביר את הקשר בין התרבות והכלכלה בישראל. "ענף התרבות הוא ענף כלכלי. הוא אחראי לכ-5% מהתוצר הלאומי הגולמי, רק על ידי התעסוקה הישירה בו. ההערכות הן שיחד עם התעשייה המקיפה אותו ותומכת בו, מדובר בכ-9% מהתל"ג. כולם סובלים בזמן הקורונה, אבל יש כמה מגזרים שבהם הפגיעה היא אנושה, כמו התרבות. הבעיה היא שאין מדיניות לגבי הענף הזה".
ענף התרבות והספורט מגלגל 66.8 מיליארד שקל בשנה באופן ישיר, ומשבר הקורונה הוביל לירידה של 20 מיליארד שקל בפדיונות. פדיון התעשייה הסובבת, להערכת הרצוג, ספג הפסד של כ-30 מיליארד שקל. לדבריו, אמנויות הבמה ספגו ירידות חדות יותר, בעוד שתחומים שהצליחו לעבור אדפטציה נפגעו פחות. "זה ענף מאוד לא שוויוני. יש נראות של מגה אמנים שתופסים את הכותרות, אבל הם המיעוט.
"הרוב הדומם הם אנשים שרמת ההשתכרות שלהם ממוצעת ומטה. יש שיעור גבוה של עובדים שהם פרילנסרים, עצמאים, שהביטחון התעסוקתי שלהם הוא הכי נמוך, והם הראשונים להיפגע במשבר. אלה שברמת שכר מתחת לממוצע מקבלים מעבודתם תחושת ערך וחשים שליחות. אבדן תחושת הערך יחד עם אבדן ההשתכרות יוצרים הפסד כפול. גם כספית, וגם תפיסתית".
הרצוג חושש שהפגיעה המתמשכת בענף תוביל להרס חסר תקדים ולהליך שיקום ארוך מאוד, שישפיע גם על העסקים העקיפים התומכים בעולם התרבות, או מתפרנסים ממנו. "החשש הוא של התנוונות הענף. אנשים ייצאו מהענף, לא יחזרו אליו, נאבד נכסי תרבות, עסקים יפשטו את הרגל וייכנסו לחובות. בגלל עומק המשבר, ייתכן שלאחר פגיעה בתשתיות האנושיות והכלכליות, לצד שינוי מצד הצרכנים שמוצאים אלטרנטיבות צריכה אחרות, ההתאוששות תהיה מאוד ארוכה.
"אנחנו נצא מהמשבר בנקודת נחיתות, וההתאוששות יכולה לקחת שנתיים-שלוש. גם אחרי שנצא מהמשבר הבריאותי, עדיין נמצא עצמנו נאבקים בקורונה התרבותית".
בלי מנופי לחץ
אחד העסקים שהרגישו היטב את החשכת אולמות התרבות הוא מסעדת 'חדר אוכל', הממוקמת במתחם התרבות של תל אביב, בסמוך לתיאטרון הקאמרי ומוזיאון תל אביב. דווקא המסעדה, שנפתחה בזמן המשבר של 2008 במטרה להגיש אוכל מקומי במחירים נגישים, סגרה את שעריה בזמן הקורונה.
"הלוקיישן היה יתרון עבורנו. זה דומה למסעדת חוף: אם ניקח ממנה את הים, הקיום שלה יהיה בסימן שאלה. אני חי מהלוקיישן, ראינו אותו כמשהו שמאפיין אותנו, ולסגירה של ענף התרבות יש השפעה ישירה עלינו", מספר סטיבן לובל, הבעלים.
"הרווח במסעדנות הוא קטן. כשאתה לוקח חתיכה גדולה מהנתח, משוואת הכדאיות של העסק נכנסת לסימן שאלה. עכשיו יש סימן שאלה גדול סביב ההפעלה של העסק בעתיד. קשה לי להאמין שנצליח לפתוח אותו שוב".
לובל לא יכול, לדבריו, להתקיים משירות משלוחים. היתרון הגדול של המסעדה נגוז בעיניו ברגע שאיבדה את היכולת לארח את הסועדים, ולא זו ליבת העיסוק שלו. ההחלטה שלא להפעיל את העסק מושפעת ישירות מהקיפאון בעולם התרבות. "ביולי התרבות הייתה אמורה לחזור, וכבר הודענו לעובדים שחוזרים לעבוד. זה לא קרה.
"המקום הזה עבורי הוא בייבי של 12 שנה, מקום מאוד מצליח. עברתי משבר. אתה עוצר פרנסה לספקים, לעובדים, יש לך אחריות על עוד אנשים. זה גדול עליי הקורונה. אני לא אופטימי לגבי 'חדר אוכל', אבל מקווה שאמצא הזדמנות להמשיך לעסוק בתחום".
אנשים העובדים בתעשיית התרבות עמם שוחחנו, מספרים על התסכול הרב. הם מתקשים למצוא היגיון בהחלטות הממשלה, שנתפסות לא אחת כפוליטיות או כנובעות מלחצים, ומרגישים שחסרים להם מנופי לחץ. "לשוטט בקניון זה לא יותר בטוח מלהסתובב במוזיאון, לאכול בתוך מסעדה זה פחות בטוח מלשהות עם מסכה במרחק באולם התיאטרון, ובטח פחות בטוח מקיום מופע באוויר הפתוח", הם אומרים לנו. "עושים הקבלה בין אולמות אירועים לביננו, בלי להבין את השונות המשמעותית, ואנחנו נותרים סגורים".
התעשיות העקיפות מרגישות את הפגיעה היטב. באחד ממוסדות התרבות מפנים אותנו להעיף מבט על עמודי העיתונים שהתרוקנו ממודעות לאירועי תרבות, וספגו בעצמם פגיעה קשה. במשרד פרסום העובד עם לא מעט לקוחות מתחום התרבות, אומרים ש"כל מי שבא במגע עם תעשיית התרבות נמצא בהקפאה. הטרגדיה הגדולה היא של מי שתלוי באופן בלעדי בתעשייה, ויש לא מעט אנשי מקצוע כאלו.
"גם לא ברור האם הכול יחזור. מה יקרה לתעשיית הקולנוע אחרי שאנשים התרגלו לנטפליקס? אותו כנ"ל לגבי התיאטראות. חיסון לא נראה באופק, וזו יכולה להיות מכה שהם לא יקומו ממנה. השחקנים, כולם, במצב נפשי ירוד מאוד, וזה לא עושה רושם שהדברים ייפתרו בקרוב. אנחנו נפגעים מזה כי ההכנסה יורדת, ולא מקבלים מיליוני שקלים שהיינו צריכים לקבל. זה יכול להגיע למצב שאנשים לא יתרוממו מהדבר הזה".
לא סופרים אותנו
רן גואטה, מנכ"ל התיאטרון הקאמרי, ראה כיצד השכירים, העצמאים והפרילנסרים שמתפרנסים מדי חודש בעזרת התיאטרון פשוט קורסים. לפני שלושה חודשים הוא הקים קרן סיוע וגייס תרומות בגובה 650 אלף שקל, כדי לעזור לעובדים שלא מצליחים להשאיר את הראש מעל המים. הוא גם החל בחלוקת סלי מזון.
"אני רואה עובדים מסורים, שכל השנה עושים הכול כדי לעבוד, מגיעים לתיאטרון ולוקחים חבילות מזון. קיבלנו מארגון לתת ומחברת פלייטיקה חבילות מזון ותרומה, אנשים באים ולוקחים אוכל", הוא מספר. "אני פורק את החבילות מהמשאית ושם אותן בחדר נפרד, כדי שלא יצטרכו להיתקל בעוד אנשים. אין לעובדים ברירה. אני רואה את, זה ונקרע. ומה שאנחנו עושים בסוף לא מספיק. האנשים שבורים".
בזמן שענף התעופה כבר נפתח, ומתווים שונים נמצאו לענפים אחרים, גואטה מרגיש שעולם התרבות נדחק. "גם שר התרבות וגם ראש עיריית תל אביב עושים המון כדי לקדם את פתיחת עולם התרבות. כאשר סוגרים אותנו בגלל רמת תחלואה גבוהה, זה ברור. אבל כאן יש חוסר שוויוניות.
"אם אתם מחליטים לפתוח מלון שבו אנשים מגיעים לחדר האוכל, אין שום סיבה שלא יפתחו את אולמות התרבות. יש לנו מתווה קשוח וקפדני. אנחנו נמצאים בסדר עדיפות מאוד רחוק מבחינת מקבלי ההחלטות, ואין בזה שום צדק. יש הרבה אנשים שעומדים מאחורי התעשייה הזו, הם בדיוק כמו כל אחד שצריך להתפרנס בכבוד. אם לא סופרים את התרבות, לפחות צריך לספור אותם".
בעולם התרבות מרגישים היטב את נזקי שיטת האקורדיון שהנהיגה הממשלה, שבה פותחים וסוגרים את המשק לפי רמות התחלואה. לאחר המתנה ארוכה לחזרת הענף לחיים, פעמיים נהגה מתווה, נעשו הכנות, והענף נסגר שוב. "איבדנו הכנסות של כ-55 מיליון שקל בשנת 2020", מספר גואטה. היינו בשנה שבה היו לנו על הנייר כל כך הרבה מכירות. כל זה ביום אחד נמחק טוטאלית.
"בגלל שאנחנו נמצאים בסדר עדיפויות נמוך, עד שמגיעים אלינו, רמת התחלואה עולה ואז עושים סגר כללי. היינו אמורים לפתוח ביולי, וביוני החזרנו כמות מאוד גדולה של עובדים והשקענו 2.5 מיליון שקל בהיערכות. ביולי שוב כולם חזרו לחל"ת. בתחילת אוקטובר היינו אמורים לפתוח, ובספטמבר החזרנו עובדים, ושוב חל"ת. אין מי שיממן לנו את ההפסדים האלו. הקאמרי ישרוד, הדאגה הגדולה שלי היא העובדים".
מנגנון התקווה
מנכ"ל בית האופרה, צח גרניט, מתאר את עולם התרבות כחיסון נפשי-חברתי. לצערו, הו נאלץ לבשר לחלק מעובדיו שלא כולם יחזרו לעבודה השנה. "זה משבר קשה מאוד עבור העובדים. זו חוויה איומה להבין שהם בעצם לא מועסקים השנה, ואין לנו מושג מתי נוכל להעסיק מחדש חלק מהם.
"איבדנו הכנסות של כרטיסים שמכרנו והיינו צריכים להחזיר, בשווי של 11 מיליון שקל. ברור לנו שגם כשנחזור ב-2021, התפוסה הממוצעת שלנו תרד ל-50%, וכך הגירעון יגדל בעוד 7 מיליון שקל. אנחנו עושים היום פעילות דיגיטלית חינם, יש כ-50 איש שעובדים בפלטפורמה הזו מתוך 450 עובדים בהעסקה ישירה שנמצאים בחל"ת, ללא עשרות רבות של אנשים שעובדים במעגלים סביבנו".
העתיד של החברה הישראלית נוכח המשבר בעולם התרבות, מדאיג מאוד את גרניט. "אנשים זקוקים ללכת לראות אמנות, לא בתור בידור. זה חלק ממנגנון התקווה שיש להם, חלק מאמונה בעתיד טוב יותר. החוויה של אמנות היא מזככת. חברה לא יכולה לצאת ממשבר אם לאנשים שלה אין אמונה בעתיד ותקווה.
"זה משליך גם על הכלכלה באופן שקשה להעריך. הכוח של אנשים לחזור, לייצר ולעשות, תלוי במידת התקווה שלהם. כששוללים מאנשים אמנות, פוגעים בחוסן החברתי והכלכלי של חברה, במובן הרחב שלו. אנחנו יודעים מהניסיון בעולם שחברות שיש בהן הרבה עיסוק באמנות, הן יותר מצליחות כלכלית. העובדה שלאנשים אין חשיפה לאמנות, מחלישה את החברה הישראלית. לא סתם באירופה אחרי הגל הראשון עשו מאמץ עילאי לפתוח את אולמות התרבות".
באוסטריה יש קרן ביטוח סוציאלי לאמנים, בבריטניה חבילת הצלה
הפלונטר של עולם התרבות הגווע מותיר את העוסקים בתחום לשאת עיניים אל הממשלה. קיום מופעים מצומצמים באוויר הפתוח הופך כמעט לא רלוונטי בחורף, ועובדי הענף נעים בין קיום מחל"ת לבין עבודות מזדמנות. חן הרצוג, כלכלן ראשי ב-BDO, סבור שהמדינה צריכה להעניק לתרבות כלים ייחודיים להתמודדות.
"במקום לחפש פתרונות, מעודדים אבטלה ואי עשייה", הוא אומר. "בואו נצא מהמשבר הזה עם עולם תרבות יותר חזק, נזרים את הכספים והתקציבים באופן שיישא פרי כשנצא מהמשבר, עם מוסדות תרבות חזקים, ולא מנוונים. מרדימים את הענף במקום להחיות אותו וליצור תשתיות לעתיד. העובדים יושבים בבית, אומרים להם שהם חלק מענף 'לא חיוני'. אי אפשר היה למצוא דרך להפוך אותו לחיוני? אם מוצאים מתווה לקיים חינוך בקפסולות, אפשר ליצור מתווה קפסולות להופעות באוויר הפתוח, בבתי ספר".
עו"ד עדנה הראל פישר, עמיתת מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה, שפרסמה לאחרונה את המחקר "ממלכתיות במדיניות תרבות", מזכירה שעולם התרבות נכנס לעידן הקורונה עם 'מחלות רקע' מורכבות. "לעולם התרבות יש חשיבות בחברה מוכה וחבולה, והתפיסה שלו לא מעוגנת מאוד חזק בחיים החברתיים.
"במשך שנים התרבות הותקפה וצוירה כאליטיסטית, בוגדנית, ביקורתית מדי כלפי השלטון, מבזבזת כספי ציבור. על הרקע הזה בא משבר הקורונה, שמחייב לייצר סדר עדיפויות וחלוקת משאבים לפי חיוניות. התרבות נתפסת כלא חיונית. המדינה גם מגיבה לציבור, ומה שהוא מגדיר כחשוב. לכן, יש כאן חולשה מובנית".
במרכז המידע והמחקר של הכנסת בדקו מה עשו ממשלות בעולם כדי לבלום את המפולת בעולם התרבות. באוסטריה, למשל, הגדילו את הקרן לביטוח סוציאלי לאמנים ב-5 מיליון אירו, התמיכה השנתית למוסדות תשולם במלואה גם על אירועים שלא התקיימו, הוקצתה תמיכה נוספת לאמנים באמצעות איגודים, תשלומי הביטוח הלאומי נדחו וניתנה הנחה במסים עבור ארגוני תרבות ופרילנסרים בתחום.
בהולנד דחתה המדינה את תשלומי המוסדות, ומאידך הזרימה להם כספי תמיכה מוקדם יותר, והקצתה 300 מיליון אירו לתמיכה בתחום בעת המשבר. ואילו בבריטניה קבעה הממשלה חבילת הצלה בסך 1.57 מיליארד ליש"ט לארגוני תרבות, בין היתר עבור בנייה מחדש של תשתיות תרבות ומענקים לעובדי הענף.
לפי פישר, גם בישראל יש לפעול בדחיפות על מנת לאפשר לעולם התרבות לחזור לפעילות. "אם לא נדאג באופן מובנה וממוסד לתשתיות התרבות", היא מתריעה. "אנחנו עלולים למצוא את עצמנו מתעוררים לעולם בלי תרבות אחרי התקופה הזו. לא מדובר במותרות. זה יכול להוביל לכך שגופים ייסגרו, הלהקות יתפזרו, היכולת לפעול תתפורר".
משבר הקורונה, אומרת פישר, יכול לשמש כהזדמנות לטיפול מבני בענף וחיזוקו. במסגרת טיפול השורש יפעלו גופי תרבות דוגמת המועצה לקולנוע, לפי עקרון הריחוק. "זה אומר ששר התרבות קובע מדיניות על, ולא מתעסק בעיצוב קריטריונים לתמיכה בתיאטראות ובמוזיאונים, והוא לא זה שמחלק את הכספים. יש גוף ביניים שכולל אנשי ציבור ומקצוע, והוא זה שנמצא בקשר ישיר עם התחום ושומע את הבעיות והבקשות, ומיישם את המדיניות של הממשלה".
שינוי מבני נוסף שיבטיח את איתנות הענף הוא תמיכה ישירה באמנים. לפי פישר, "בצרפת ובגרמניה יש סיוע סוציאלי חודשי מובנה לאמנים. יש גם מודל סיוע סוציאלי לאמנים שעוסק בפריסת הכנסות האמנים על פני שנים. הרי סופר או צייר יכול לעבוד על יצירה כמה שנים, ללא הכנסות. ואז, במשך שנה אחת, פתאום יש הכנסות. זה משהו שאיגוד אמנים מבוסס יכול לקדם מול רשות המסים. אפשר לנצל את המשבר כדי לפתור את הבעיות האלו".