מס עושר / צילום: shutterstock
לאחרונה התפרסם דוח העושר השנתי של קרדיט סוויס, שבישר לנו - כמה מפתיע - שעשירי ישראל לא ממש נפגעו ממשבר הקורונה. כך גם עשירי העולם. הדוח קובע כי היקף העושר - הנכסים - המשיך לגדול גם השנה למרות המגפה, וזאת הודות להתערבות המאסיבית של ממשלות שמנעו קריסה של השווקים הפיננסיים. אולם לא כולם נהנו מהגידול הזה באותה מידה. מצבם של העובדים הלא-מקצועיים, הנשים, המיעוטים, הצעירים והעסקים הקטנים הורע עוד יותר, ואילו בעלי המניות של התאגידים הגלובליים בתחום ההייטק הגדילו את עושרם.
החדשות על כך שפערים בעושר ונכסים הולכים ומתרחבים בעשורים האחרונים הן חדשות ישנות. דווקא משום כך, הממצאים כי משברים כלכליים, ובפרט משבר הקורונה, מגדילים את הפערים בעושר הם מדאיגים במיוחד. ממצאים אלו מדאיגים אך לא מפתיעים: משברים כלכליים פוגעים בראש וראשונה באותם אזרחים המתקיימים משכר חודשי ותלויים ברציפות של הפעילות הכלכלית. לעומתם, בעלי הנכסים יש אופק נשימה ארוך יותר.
לכאורה, משבר כלכלי היה צפוי לפגוע גם בנכסים, בפרט בנכסים הפיננסיים. כפי שקרה במשבר השפל הגדול ב-1929. אולם אחד הלקחים ממשבר זה היה שיש למנוע את הקריסה במחירי הנכסים הפיננסים. במשבר הפיננסי ב-2008 וכעת גם במשבר הקורונה, ממשלות ובנקים מרכזיים פרסו רשתות בטחון פיננסיות ומנעו את קריסת המחירים. בזכות התערבות זו נמנעו משברים כלכליים שמחירים החברתי היה עלול להיות עצום, אך הם גם תרמו להמשך הגידול בפערים בעושר. למעשה, כדי למנוע את העמקת המשבר ממשלות העבירו את משאבים ציבוריים לידיים פרטיות של העשירון העליון. כן, מה שאתם שומעים.
המערכת שאמורה לטפל באי-שוויון היא מערכת המיסוי הפרוגרסיבית. מערכת המיסוי המקובלת כיום עוצבה בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, והיא הייתה חלק מהמנגנון של מדינת הרווחה הקיינסיאנית. הרעיון העומד ביסודה הוא שהמעורבות הממשלתית בכלכלת השוק מייצרת צמיחה מהירה, שפירותיה מחולקים בין הקבוצות החברתיות. חלוקת הפירות מתבצעת גם באופן ישיר, באמצעות מדיניות תעסוקה ושכר מכלילה, וגם באמצעות חלוקה מחדש של ההכנסות על-ידי מיסוי פרוגרסיבי ותשלומי העברה. החולשה של גישה זו היא שאינה כוללת מכשירים לחלוקה מחדש של העושר.
בעקבות תהליכי הליברליזציה, הגלובליזציה והפיננסיאליזציה בשנות השמונים והתשעים הוסרו החסמים הלאומיים על הפעילות של תאגידים ריאליים ופיננסיים, והכלכלה הגלובלית הפכה למגרש המשחקים שלהם. אותם תאגידים, שפעלו בענפים כלכליים שאפשרו להם כניסה למגרש המשחקים הגלובלי - בפרט ההייטק והפיננסים - משכו השקעות וצברו נכסים כמו שסופת הוריקן שואבת את האוויר שסביבה. זו המשמעות של הקצאת משאבים והשקעות על-ידי השוק בלבד. ואם זה לא מספיק, אותן חברות זכו לתמיכת הממשלות כדי למקסם את תהליכי הצמיחה והייצוא.
בתנאים אלו, מס ההכנסה כאמצעי של חלוקה מחדש מאבד את האפקטיביות שלו. אם הפערים המשמעותיים הם פערים בהון ולא בשכר, אז חלוקה מחודש של ההכנסות משולה לניסיון להציל ספינה טובעת באמצעות שאיבה של מים ממדור אחד של הספינה לאחר. לאור זאת, לא מפתיע שבשנים האחרונות יותר ויותר כלכלנים ופוליטיקאים בעולם כולו בודקים מחדש את האפשרות להטיל מס על עושר, במקביל למיסוי של הכנסות.
אין עוררין על כך שהטלת מס עושר אינה מהלך פשוט, וגלומים בה סיכונים. מס עושר עלול לעודד את ההון השחור והברחת הון ממדינה למדינה. מס עושר עלול לפגוע בתמריצים להשקעה ולפגוע בצמיחה. מס עושר עלול לפגוע בתמריצים של העשירים לחסוך, ולעודד אותם "לבזבז".
אבל מנגד, מדובר ברעיון מתבקש. זהו מס צודק, שמקובל על גורמים בצדדים השמאלי והימני של המפה הפוליטית. הוא אינו עומד בניגוד לאתוס הקפיטליסטי והליברלי, כפי שרבים טוענים. כיום, חלק גדול מההון של המאיון העליון מבוסס על ירושות שעוברות מדור לדור ולא על פעילות כלכלית שמייצרת ערך לקהילה. לפערים העצומים בעושר ובנכסים יש גם השלכות פוליטיות, שכן הריכוזיות של ההון מייצרת גם ריכוז של עוצמה פוליטית.
לאור זאת, יש לבחון מחדש את הרעיון של מס עושר, ולחפש דרכים חדשות למימוש מושכל שלו. אומנם בעשורים האחרונים, כתוצאה מתהליכי הגלובליזציה והתחרות לתחתית בין מדינות, ממשלות רבות, בפרט באירופה, ביטלו את מס העושר שלהן. אך עדיין מספר מדינות הותירו אותו על כנו. בשוויץ, כ-3 אחוזים מתקבולי המס מבוססים על מס עושר.
כיום, בעידן שבו כל הפעולות הבנקאיות נעשות באופן ממוחשב, האמצעים שפותחו למלחמה בהון השחור ובהלבנת הון יכולים גם לשמש למעקב אחר הנכסים הפיננסיים ולהוצאה לפועל של מס עושר בצורה זו או אחרת. זה הזמן להתחיל לבדוק את הייתכנות של מהלך כזה.
הכותב הוא מרצה בכיר לכלכלה פוליטית וליחסים בינלאומיים במכללה האדמית תל אביב-יפו וחבר בצוות המומחים של משבר הקורונה