דיכאון/ צילום: Shutterstock א.ס.א.פ קרייטיב
רק 25 שנים עברו מאותו יום. היום הכי אומלל בחיי. יום שטילטל אותי והביא אותי לתחתית.
לעולם לא אשכח את שלושת קציני הצבא שבאמתלה כלשהיא הוציאו אותי, כמעט בכוח, מהאולם הגדול בבניני האומה שבו התכוננתי בדוכן של החברה שלי, ליום השני של תערוכה בינלאומית לאינטרנט. בחדר צדדי הם הודיעו לי שבני ערן נמצא ירוי בראשו בשדה ליד הבית.
זעקתי צעקה נוראית ומיררתי בבכי בלתי ניתן לעצירה. למה? למה? איך איבדתי את בני המוכשר והחכם? מדוע תבונתו לא עמדה לו בשעת המצוקה הקשה שחווה בתחילת השירות הצבאי.
היו מי שארזו את הדוכן בבנייני האומה ואני התחלתי להתאבל ולבכות על חיים שנגדעו ברגע. לא מאש האויב מת בני וגם לא ממחלה קשה. בני התאבד! לקח זמן עד שהייתי מסוגל לומר את שתי המלים האלה. הסטיגמה, הבושה, התרחקות האנשים היו דברים שקשה היה לשאתם.
במהלך החודשים הבאים התחלנו לקלוט שחיי עומדים להשתנות ללא הכר. ייסרתי את עצמי על שלא העליתי על דעתי שמצוקתו עלולה להוביל אותו למעשה שאין ממנו חזרה. רק אינסוף טיפולים פסיכולוגיים, קבוצת תמיכה של הורים שכולים והחלטה להמשיך ויהי מה השאירו אותי בחיים.
כששמעתי שאני לא משתייך לקבוצה קטנה של משפחות שלמרבה הטרגדיה יקירם התאבד, אלא שמדובר בלמעלה מ-500 בני אדם שמתאבדים כל שנה (פי 1.5 מהרוגי תאונות דרכים), הייתי בהלם. הבנתי מיד לשם מה עלי להמשיך. חייבים להפסיק את ההרג הזה, חייבים לעצור את שיטפון המתים מהתאבדות. החלטתי לפעול בנושא.
ניסיתי לבדוק האם רק אני שרוי בבורות כזאת בנושא הזה. רק אני לא ידעתי לזהות סימני אובדנות ולהעלות על הדעת שכשיקיריך במצוקה קשה הם עלולים לחשוב מחשבות אובדניות?
התשובה, למרבה הצער, לשתי השאלות האלה היא שלילית. גם מקבלי ההחלטות במדינה מעולם לא חשבו שהתאבדות זו תופעה כה נפוצה ושיש דרכים למנוע אותה, או לפחות לצמצם אותה, ולהציל חיים. הצטרפתי לעמותת "בשביל החיים" שבה בני משפחות שיקיריהם התאבדו ואנשי מקצוע, ובמשך 7 שנים הובלתי אותה.
כבר שנים שאנו נלחמים על הכרה ותודעה ועל הצורך של המדינה בלקיחת אחריות בנושא. בזכות פעילותנו הוקמה לפני כמה שנים יחידה למניעת אובדנות במשרד הבריאות והוכנה תוכנית לאומית בנושא.
אבל כעת אנחנו בתקופה קשה, משבר בריאותי וכלכלי שמטלטל מאות אלפי בני אדם. מחקרים מראים כי לאחר תקופת משבר משמעותית, קיימת עלייה באובדנות. בזמן המשבר אנשים איכשהו מחזיקים מעמד, אבל הכל מתפוצץ ועלול להישבר לרסיסים לאחר שנעבור את שיאו של המשבר.
המצב הנפשי של תושבי המדינה הולך ומידרדר ויש לטפל בנושא, לפחות באותה רמת דחיפות כמו בנושא התחלואה מקורונה וקריסת עסקים ואבטלה ממארת. אסור לנו לדחות את הטיפול לעוד חודש, או חודשיים, או לרגע האחרון. צריך לטפל עכשיו!
ביוזמתנו מוגשות כעת על ידי השדולה בכנסת למניעת אובדנות, בהובלת ח"כ קטי שיטרית, שתי הצעות חוק בנושא האובדנות. האחת שתסדיר את רישום מקרי האובדנות על רקע הבעיה שכיום נתוני האובדנות מתפרסמים בפיגור של שנתיים-שלוש ואין מנגנון מוסדר לחקירת מקרי אובדנות. השנייה להקמת רשות לאומית למניעת אובדנות שתרכז ותטפל בכל ההיבטים של הנושא. הקמת רשות כזאת מתבקשת לאור דוח מבקר המדינה שמצא פגמים רבים בתוכנית הלאומית למניעת אובדנות והצורך להשקיע משאבים משמעותיים בתחום זה.
מדינות מתקדמות הראו שניתן לצמצם בצורה משמעותית את היקף ההתאבדויות. דרושה מנהיגות, נחישות ומתן עדיפות לנושא.
אני מקווה שהתאבדותו של בני ושל כ-5000 בני אדם נוספים בעשר השנים האחרונות לא היתה לשווא. על המדינה לקחת אחריות, ודווקא עכשיו להקצות משאבים, להקים רשות לאומית ולהציל חיים. בתאריכים 19-24.11 יתקיים השבוע למניעה ולטיפול באובדנות.
הכותב הוא אביו של ערן ז"ל וחבר הנהלת עמותת "בשביל החיים"