הבחירה בדני אבדיה על ידי וושינגטון וויזארדס בדראפט ה-NBA אמנם לא דומה מבחינה היסטורית לבחירה של עומרי כספי ב-2009. כספי היה השחקן הישראלי הראשון ב-NBA, ואחריו גם הצליח להשתחל לשם גל מקל לתקופה קצרה בת כמה חודשים. אבדיה הוא רק השלישי שעושה את זה. אבל במקרה שלו ההבדל הוא עצום מהשניים שעשו זאת לפניו, בעיקר בדבר אחד: הבחירה במקום גבוה על ידי וושינגטון, בחירה 9 בדראפט, מסדרת לאבדיה חוזה מובטח לשנתיים הבאות שכספי רק יכול לחלום עליו - 7.6 מיליון דולר (3.7 מיליון דולר בשנה הראשונה ו-3.9 מיליון בשנייה).
העיסוק במיקום הבחירה בדראפט משכיח מעט את העובדה שלא מדובר רק בהגשמת חלום, אלא גם שכל מקום שווה עוד מאות אלפי דולרים בשנה. הנה דוגמה קטנה: אם אבדיה היה "נופל" למקום ה-15 הוא היה זוכה לפי טבלת השכר של הדראפט בחוזה מובטח לשנתיים בסך 5.6 מיליון דולר. במילים אחרות, 2 מיליון דולר פחות.
אבדיה לא נוחת בליגה שכספי הגיע אליה. כספי נכנס לפני קצת יותר מעשור ל-NBA שלמעלה ממחצית הקבוצות בה הפסידו מיליוני דולרים בשנה, בעלים מכרו את ההחזקות שלהם בקבוצות וחלק מהשחקנים העדיפו במקרים רבים את השכר שמשולם באירופה. המצב הזה השפיע גם על תקרת השכר שקובעת את גובה החוזים של השחקנים. גם את של כספי כמובן.
אבל דברים השתנו. התקופה בליגה - בעיקר בחמש השנים האחרונות - הייתה נפלאה. ההכנסות צמחו בזכות חוזה הטלוויזיה שנכנס לתוקף ב-2016 והבטיח לליגה הכנסות של 2.7 מיליארד דולר בעונה מטלוויזיה בלבד, לעומת 930 מיליון דולר בחוזה הישן. כתוצאה מכך זינק אוטומטית שכר השחקנים שצמוד לשינוי בהכנסות. אם אבדיה היה נכנס לליגה "הישנה", זו שכספי השתייך אליה במשך רוב הקריירה, על אותה בחירת דראפט הוא היה מקבל בשנת 2009 שכר מובטח לשנתיים בקצת יותר ממחצית מהסכום שקיבל כעת.
כספי מעולם לא הצליח לגעת בכסף הגדול בליגה, גם כששיחק בקבוצות משמעותיות וגדולות, בעיקר כי הוא רק רצה לשמור על החלום - והוא תמיד ישב על חוזה מינימום. הוא העדיף לקחת כל חוזה שהוצע לו על פני חזרה לאירופה. אצל אבדיה זה כנראה לא יהיה המצב.
הג'קפוט של השנה החמישית
איפה "הבעיה" ב-NBA בהקשר של שחקנים שנכנסים דרך הדראפט? הרבה מאוד שחקנים גדולים טענו כי השיטה לא הגיונית מאחר שגם כוכב-על יכול לזכות בחוזה גדול רק בשנה החמישית שלו. בכל ארבע השנים הראשונות שלו שחקן "לכוד" על פי חוקי הליגה בתוך חוזה רוקי. אצל אייקונים כמו לברון ג'יימס, שנכנסו כבר ביום הראשון לליגה כשחקנים גדולים שסחבו את הקבוצה על גבם, חוסר ההיגיון הזה בולט - ב-4 השנים הראשונים שלו בליגה הרוויח לברון בסך הכל 18 מיליון דולר, שכר ששחקנים פחות משמעותיים ששיחקו מולו הרוויחו בשלושת רבעי עונה.
הקפיצה הגדולה מתרחשת אחר כך, והיא עצומה. ה-NBA היא הליגה שמשלמת את השכר הממוצע הגבוה ביותר בעולם - רק צריך לסיים את תקופת הסטאז' הארוכה מאוד. בשנה שאחרי תקופת הרוקי, הליגה כבר מאפשרת לחתום על חוזה מקסימום. על מה מדובר? לשחקן עם ותק של פחות מ-6 שנים בליגה השכר השנתי המקסימלי בעונה הראשונה שאחרי חוזה הרוקי יעמוד בעונה הקרובה על 27.2 מיליון דולר. קפיצה לא רעה עבור מי שהרוויח 4 או 5 מיליון דולר בעונה.
השלכות הקורונה על השכר
בימים שלפני הדראפט עסקו בליגה בהשלכות של הקורונה על ה-NBA. להבדיל מליגות כדורגל, למשל, השיטה האמריקאית של תקרת שכר קובעת באופן אוטומטי את היכולת של קבוצות לבזבז כסף ואת השכר של השחקנים. על פי הערכות, הפסידו הקבוצות כתוצאה מהנגיף סכום של 1.5 מיליארד דולר.
ההסכם הקיבוצי בין הבעלים לשחקנים קובע כי במקרה של ירידה בהכנסות האירוע הזה מתגלגל גם לשכר השחקנים. בשלב ראשון נקבע כי תקרת השכר בעונה הקרובה לא תעלה ותישאר על 109 מיליון דולר לקבוצה. זה קורה אחרי שבחמש השנים האחרונות זינקה התקרה ב-15% בממוצע בשנה, ששיקף עלייה של כ-73% בשכר השחקנים בתקופה הזו. הפעם האחרונה שהתקרה לא זזה הייתה ב-2012.
מה המשמעות למצב הזה עכשיו ואיך זה עשוי להשפיע על דני אבדיה? במידה שהקבוצות ימשיכו לשחק ללא קהל בגלל הנגיף וההכנסות שלהן ימשיכו לצנוח, וגם לאור העובדה שהליגה תקוצר וההכנסות מטלוויזיה יירדו - במצב כזה בתום העונה ייאלצו השחקנים להחזיר חלק מהכסף. כמה? ביחס ישיר לירידה בהכנסות.
לגבי שחקנים שנבחרו בדראפט כמו אבדיה, ברוב המקרים קבוצות שבוחרות בסיבוב הראשון מאפשרות להגדיל את חוזה הרוקי במקסימום שמאפשרת הליגה - 20% מעל הערך הנקוב בטבלת השכר. זה קורה כל עוד המצב בליגה הוא נהדר. מה קורה שהוא פחות נהדר, כמו עכשיו בגלל הקורונה? וושינגטון של אבדיה שכבר נמצאת מעל תקרת השכר עוד יכולה להשתמש גם בפרשנות השנייה של ההסכם - זאת שמאפשרת לקבוצות לשלם לשחקנים שנבחרו בדראפט רק 80% מהשווי של החוזה שלהם. חלק מהקבוצות כבר רמזו כי הן עשויות לעשות את זה.
ההזדמנות של ים מדר
הסיטואציה של דני אבדיה שישחק בוודאות ב-NBA קצת שמה בצד את מה שהתרחש שעתיים מאוחר יותר - הבחירה של בוסטון סלטיקס בים מדר, הישראלי של הפועל ת"א. בימים רגילים של טרום עידן הקורונה בחירה במקום ה-47 היא במקרים רבים אנקדוטה סטטיסטית. רוב השחקנים שנבחרים לקראת סוף הסיבוב השני בדראפט מעולם לא זכו לשחק בליגה. כך היה בזמנו גם עם דורון שפר. ב-2006 אלו היו ליאור אליהו (בחירה 46) ויותם הלפרין (בחירה 53), כולם מצאו את עצמם במכבי ת"א מיד לאחר מכן.
אצל ים מדר הקורונה משנה מעט את התמונה ויוצרת הזדמנות. הקבוצות שהחתימו בשנים שעברו שחקנים יקרים תקועות בחלקן הגדול מעל תקרת השכר. קבוצות שנמצאות מעל התקרה משתמשות באופציה של החתמת שחקנים על חוזי מינימום - כך הן גם מרוויחות שחקנים בסגל וגם נמנעות עד כמה שניתן מתשלום "מס לוקסוס" בגין חצייה של התקרה.
מאחר שהליגה מאפשרת לקבוצות שנמצאות מעל התקרה להחתים רק שחקנים בשכר מינימום, הרי שקבוצות כאלו מחפשות מציאות. בקבוצות שנמצאות אחרי עונה של הפסדים מאסיביים, ועם אי ודאות גדולה קדימה, אף בעלים לא ימהר לפתח את העונה עם סגל שיגרור אותו לתשלומי קנסות.
שחקנים כמו ים מדר, בחירה נמוכה מאוד בדראפט הופכים להיות יתרון והזדמנות עבור קבוצות שרוצות לחסוך או שסובלות מסגל דליל בגלל פציעות. הם ייאלצו כמובן להסתפק בשכר מינימום. אבל גם אם שכר מינימום נשמע דבר רע, הכל עניין של פרופורציות - שכר המינימום ב- NBA לשחקנים ללא ניסיון עומד על 898 אלף דולר לעונה.
