סיביל גולדפיינר, מנכ"לית קום אל פו / צילום: איל יצהר, גלובס
סיביל גולדפיינר, מנכל"ית חברת האופנה קום איל פו, איך עוברים עליכם ימי הקורונה? מה ההתמודדות העיקרית?
תקופה ממש-ממש מאתגרת. עם הסגר הראשון, במרץ, נפל עלינו בדיוק בהתחלת האביב, תחילת הקולקציה של הקיץ. הסגר השני נפל בספטמבר, בדיוק בתחילת העונה של קולקציית החורף. לפני פתיחת העונה הגיעה הסחורה מחו"ל - 80% מהקולקציה שלנו מיוצרת בפורטוגל, קצת באיטליה - וזה השלב שצריך לשלם ליצרנים, אבל אין הכנסות. בעיה.
אחד האתגרים הכי גדולים הוא ניהול מתוך חוסר ודאות. אי-אפשר לחזות ביקוש. אנשים קונים הרבה פחות בגדים, כי אין לאן להתלבש. הרבה מפעלים ויצרנים קטנים, שהם אלה שאנחנו עובדים איתם, נפגעו. וגם אלה שעבדו לא עמדו בזמנים, כי בכל מקום היה סגר בזמן אחר.
אז מה אתם עושים?
אחרי הסגר הראשון סגרתי שלוש חנויות מהרשת. זה צמצם את ההוצאות. מכירות האונליין גדלו מאוד, אבל זה לא מספיק. זה רק 20% מהמחזור המצופה. המגפה האיצה תהליכים שהיו בענף גם קודם, ורבים מהם קשורים לתחום הקיימות והסביבה.
גם ככה מייצרים יותר מדי בגדים בעולם. בגלל השיטה של "אופנה מהירה" - Fast fashion , על משקל Fast food, יצור מהיר וזול בדגש על כמות ומחיר ולא על איכות - החברות הגדולות מייצרות בסין ובמקומות אחרים הרבה ובזול, רומסות את היצרנים הקטנים. אחת התוצאות של זה היא שבמגפה כולם נשארו עם סטוקים מטורפים.
גם הספקים האיטלקים שלנו נתקעו עם סחורה. ביטלו להם הזמנות מארה"ב, סחורה שהייתה צריכה ללכת לחנויות הכי שוות בעולם. אחד הדברים החדשים שקורים בעקבות המגפה היא שהיחסים עם הספקים השתנו לגמרי, נעשו הרבה יותר אינטימיים. אני עובדת 25 שנה עם מעצבים איטלקים, אבל כשאיטליה הייתה בסגר ובקטסטרופה התקרבנו הרבה יותר. בדקנו כל הזמן מה שלומם ומה קורה.
כך נולד הרעיון לפרויקט משותף בשם "צ'או איטליה". הבאנו לכאן את מהסחורה שנתקעה, ועשינו חודש איטליה במחירי הנחה - כי עכשיו מוכרחים לתת הנחות - וזה הלך ממש טוב. אחרי חשבנו, למה רק איטליה? המשכנו בפרויקט עם מעצבים ישראלים צעירים. קראנו לקהל לתמוך בהם, לא בחברות ה- Fast fashion כמו זארה ו-H&M וכינינו את סדרת הפרויקטים הזו "קום איל פו Love Story"".
השבוע פתחנו פרויקט שלישי של רהיטים מיוחדים בנגרות מסורתית, כמו פעם, עם 18 נגרים ישראלים, ואחריו פרויקט של מעצבים קטנים שעושים בגדים, תיקים ורהיטים מחומרים ממוחזרים. אני ממש גאה בחיבור החברתי הזה.
בימים האלה, כשלכל כך הרבה אנשים אין כסף עכשיו, זה לא הזמן לצאת עם עוד קולקציה חדשה ולהגיד להם "תקנו, תקנו". נדרשת עכשיו הסתכלות יותר רחבה, יותר חברתית ויותר ביקורתית. בואו לעזור לקטנים, הגדולים לא צריכים אתכם. חשוב לשמור על הקטנים. הם מביאים את הדברים המיוחדים, החדשים, האחרים. בעלי מקצוע קטנים הולכים ונעלמים. זה רע לתרבות כולה, נוצרת השטחה והכול נעשה דומה.
מה שטוב במצב הזה, הוא שזה מכריח אותך לחשוב מחדש על הכול. האם באמת צריך שתי עונות? ממילא בגלל ההתחממות הגלובלית כל הזמן חם. עכשיו ההכנות לעונה הבאה. הקטנתי מלאי ואני עושה Re-design ברוח הקיימות: נשתמש בחומר הגלם שכבר יש לנו, ונעשה ממנו בגדי קיץ: נגזור שרוולים, למשל. לא אני המצאתי את זה. בכל העולם מנסים להשתמש יותר בחומרים קיימים במקום לייצר חדשים, יותר חשיבה של קיימות סביבתית. Win-Win לכולם.
השראה 1
ג'סינדה ארדרן, ראש ממשלת ניו זילנד. הדרך שבה היא ניהלה את משבר הקורונה באופן אחר לגמרי מיתר המנהיגים היה ממש מעורר השראה. זה קשור לכישורי הניהול של נשים: בצניעות, מתוך מחשבה על טובת הכלל ולא טובתה הפוליטית האישית. כביכול טבעי, מה שמצופה ממנהיג, אבל כל כך יוצא דופן.
השראה 2
הסרט The Social Dilemma בנטפליקס, על ההשתלטות של הרשתות החברתיות על החיים שלנו. איך ממכרים אותנו להשתמש במדיה הזו עוד ועוד והופכים אותנו למוצרים בידי התאגידים, ואיך אפשר להתנגד לזה כצרכנים, ולבחור יותר טוב איך להשתמש בכסף ובזמן שלנו.